אני את העבודה שלי עושה.
לא בהרבה רצון אבל עושה.
יש לי עבודה כזאת לא נעימה, "דורשת הרבה מסירות, התמדה, כח
רצון", אם תשאלו את הבוס שלי וגם אנדי אומר ככה. או שהוא היה
אומר ככה...
ואני בכלל לא רוצה את העבודה הזאת ואם לא היה את היום הזה שבו
אני מקבל את התלוש של המשכורת, אז בכלל הייתי עוזב, הייתי
מובטל.
אבל אני לא רוצה להיות מובטל על אמת, אני לא רוצה להצטרף
לסטטיסטיקה הזאת של אנשים שיכולים לעבוד אבל יושבים בבית,
מגרבצים מול הטלוויזיה ומחכים לכסף מהמדינה, ככה אנדי בטח היה
אומר. אם הייתי מצטרף אליהם, למובטלים האלה, אז גם הייתי מפריע
למאבק של המובטלים האמיתיים, אלה שבאמת אין להם במה ואיפה
לעבוד, בניגוד אליי ואל אנדי.
אז אני ממשיך לעבוד.
אני עובד שחולם להיות מובטל, בגלל זה אין לי הרבה שאיפות
להתקדם בחיים. בגלל זה גם המקרר שלי חצי ריק כל הזמן ובשעות
הפנאי שלי, שיוצאות מאוחר בלילה, אני יושב על הכורסא הקטנה
שלי, מול ערוץ האופנה ומגרבץ, בכיף...הבנתם, כדי להרגיש את
האבטלה.
חבל שאני לא כמו אנדי, בטח יש לו איזה אשה חמודה שדואגת לו וגם
הרבה אוכל טעים במקרר, שאישתו מכינה, ובטח היא דואגת לו, שלא
יצטרך לשבת ולגרבץ מול ערוץ האופנה.
ואם זה לא בדיוק ככה, אם אנדי עדיין לא נשוי, אז הוא בטח יוצא
כל יום לבלות ומכיר כל הזמן בחורות ומביא אותם הביתה ועושה
חיים. ואם הוא לא תופס בחורה, כי התפשל לו משהו או שהוא לא
הרגיש טוב, אז הוא מכין לו איזה ארוחה טובה ויושב לראות קצת
שידורים איכותיים בערוץ פלייבוי שהוא הזמין מהממיר בכיף.
אבל בואו אני אגיד לכם, אנדי הוא החבר הכי טוב שלי, האיש שאני
הכי נהנה איתו, והאיש שאני מכיר הכי טוב מכל בן אדם אחר. לפני
ואחרי העבודה אני פוגש אותו, ואנחנו מעבירים כל מיני חוויות,
מחשבות, דיבורים של חברים. טוב, לא ממש דיבורים, כי אני, רק
מלראות את אנדי אני מבין מה עובר על הבן אדם הזה. בגלל זה,
בגלל היכולת המרגשת הזאת ובגלל הקשר הזה עם אנדי, בגלל זה אני
כל כך אוהב לעלות על הקו הזה, 224, ולראות את אנדי עם המשקפי
שמש השחורים שלו, והחליפה הכחולה והקוצים המסודרים בשיער,
ו"בוקר טוב" בבוקר בדרך לעבודה, ו"ערב טוב" בערב בחזרה הביתה,
וזה הדיבורים היחידים שלנו, בגלל התקשורת האחרת שלי איתו. ואז
הניקוב הרגיל בכרטיסיה ואני מתיישב על הכסא של הזקנים, קרוב
לאנדי, ואני יודע שהזקנים גם ככה יסתדרו, זה בשביל אנדי.
וכל הדרך להסתכל קצת בחלון ואז על אנדי. ולהעביר את המבט משם
לשם. מהנוף העירוני הרגיל הזה שמשתקף מהחלון של קו 264, ואז על
אנדי, הנהג הקבוע שלי בקו הזה, שמסיע באופן קבוע את האוטובוס
הזה, ואותי. ואז שוב לחזור הביתה, יורד מהאוטובוס ושוב בלי שום
חבר, רק אני, הספה והדוגמניות בערוץ האופנה.
טוב, זה מספיק לי, את החבר היחידי שלי, אנדי, אני כבר מצאתי.
גם את אמא שלי, אם הייתה בחיים, זה בטח היה מרצה
"חברים יש רק באגד" היא הייתה תמיד אומרת
והולכת לישון בלי לחכות שאבא יחזור מעוד נסיעה לילית הזויה.