תמיד זה קורה לה, בדיוק כשהיא מנסה להימנע מכך. פוגשת בחור,
לומדת להכיר אותו, מרגישה רחוקה מרחק שמיים וארץ מכל רגש שעלול
להתגנב פנימה.... ואז.... זבנג! ברגע אחד של הבנה, היא קולטת
שהיא מאוהבת בו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. מאוהבת ממש. היא
מנערת את ההבנה הזאת ממנה בשאט נפש. לכי ממני, צועקת אליה,
הניחי לי... אבל הרגש כבר שם, הזדחל והתנחל וממאן לעזוב.
היא נאבקת בו ימים ולילות, לא מוכנה להיכנע למפלצת האיומה
שגזלה ממנה את השליטה בליבה, אך המפלצת חזקה והיא מתחילה לאבד
מכוחה. המילים מתפרצות ממנה, כמו מנסה היא להקיא את הטפיל
החוצה דרך אותיות שזורמות מקצות אצבעותיה, מתחברות למשפטי
תסכול ופחד. אבל כלום לא עוזר לה. הרגש תקע יתדות בתוכה, ומקשט
את ביתו החדש בזרימת דם מוגברת, בדפיקות לב מהירות, בסומק
בלחיים ובחיוך בלתי ניתן לשליטה. היא מתחננת ממנו שייתן לשפתיה
לוותר על החיוך, מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שיניח לה לנפשה,
שילך לכונן ביתו החדש אצל נפש שמוכנה לו ורוצה בו. אך הוא כמו
חרש, ממשיך לתקוע מסמרים מכאיבים בנפשה. היא מתפתלת מכאבים
בגלותה שהרגש הזה, התנחל אצלה ואצלה בלבד... במקום להתפצל אל
גופו של הבחור ולהתנחל בנפשו אל מול נפשה, זנח הרגש כל חלקה
גברית והותיר אותה אל מול תהום של פחדים וסערות נפש.

תמיד זה קורה לה, בדיוק כשהיא כבר מוכנה לוותר, להיכנע. כשהיא
מבינה שאין לה לאן לברוח, שהרגש השריש בה שורשים עמוקים והיא
כבר קשורה אליו בקשרי עבותות שלא ניתן להתיר... בדיוק אז, היא
מגלה עד כמה מתעתע הרגש יכול להיות. עד כמה מטעה. היא פוקחת
עיניים, פותחת ליבה ונפשה לאחוז ברגש בשתי ידיה ומגלה חור גדול
ושחור מולה. מגלה שננטשה. היא עומדת כעת מול ואקום. חסר
רגישות, חסר רגשות. משהו שלא מסוגל להכיל את עוצמת הרגש שהתנחל
בה. משהו שלא יודע לקבל וגם אינו יכול להחזיר. ואז היא מתקפלת
ומצטמקת, מתוך תקווה שגם הכאב יצטמק וייעלם בה, אך הכאב רק
נדחס לתוכה ומתעצם ומתעצם... עד כי היא אינה מסוגלת יותר
להכילו. וכך זה נגמר. היא נותרת מקומטת, כאובה, ריקה.... בודדה
וקטנה נשארת לחכות עד שיגיע הבחור שיחלוק עמה ברגש. שיכיל
בתוכו חלק מהעוצמות שהיא בדרך כלל מרגישה. עכשיו נותר לה
להאמין שזה יקרה.