לפלג שרחוק רק שעה נסיעה
אבל בעצם אלפי שנות אור.
אני יושבת בחדר בחושך לבד
חושבת, כותבת אותך בלשון של עבר
מרגישה כאילו מבכה איזה מת, אבל אתה בתוכי בליבי
חי ובועט.
התמונות שלך לא עוזבות את הראש, כמו איזה סרט דבילי על אהבה
מטומטמת שיודעת רק להרוס.
וזה מכאיב בכל איבר חיוני ושולי, מעביר בי צמרמורת, הנשימה
נעשית איטית.
כי בשביל מה לקום בבוקר לעוד יום מגעיל, התנהלות מעצבנת
הכל חרא- גיל.
ואתה שם במרחק של שעה קם בשביל אחרת מביט במראה
אצלך כלום לא כואב כל האיברים פועלים כמו תמיד
הנשימה קצובה העולם כנראה שמדהים.
אצלי בראש כלום לא נגמר, הכל רק מתחיל
מחכה שתקום בבוקר תביט במראה ולצידך תראה רק אותי.
מתגעגעת מלאנתלפים.. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.