התריסים מוגפים. האור נכנס רק דרך החרכים, וגם זה בקושי. היא
יושבת ובוכה על המיטה. ובוכה. ובוכה. מדי פעם היא ממלמלת משהו,
אבל אי אפשר להבין אותה ממש. זה נעשה כבר אלפי פעמים. זה כתוב
בספרים הכי עתיקים. זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים.
במפת הכוכבים שלה. מדי פעם היא מוציאה משפט שלם. לרוב זה "כואב
לי". הגעגוע אוכל אותה מבפנים, מכרסם כמו עכבר בקיר. והקירות
שלה נעשים דקים כל יום, והעכבר גדל, וגדל, וזה נראה כאילו אין
לזה סוף. והשינוי היחיד שהיא עושה הוא בישיבה שלה. אחרי שעות
ארוכות היא נשכבת במיטה, ותוך בכי נרדמת. והיא נרדפת גם
בחלומות.

המחשב כבר נעשה עייף מרוב השימוש שלה בו. היא מתיישבת כל בוקר,
ולא עוזבת עד שמכריחים אותה. הזמן שלה על המחשב יקר מפז
בעיניה. והיא יודעת מה כולם חושבים. "מה יכול להיות לה רע?",
"היא נמצאת במקום כל כך טוב שאני במקומה לא הייתי בוכה", ועוד
כאלה. אבל קשה לה להגיד להם שהיא הייתה נותנת הכל כדי לחזור
לאיך שהיה. אבל לה לא איכפת. שיתעייף. מה זה עניינה בכלל?
בשביל זה הוא שם. היא נכנסת לתיבת האימייל שלה בציפיה ומתמלאת
אושר רגעי. אנדי כתב מכתב. הם דיברו עם אבא של חדווה, אבל הוא
אמר שאי אפשר. אבל נעים לה לדעת שהם ניסו להחזיר אותה, אפילו
רק ליומולדת שלה.  היא לא מגיבה. "עדיף לחכות קצת." היא חושבת,
ובודקת את שאר ההודעות. תגובות על הפרסום האחרון שלה. נלהבות
למדי. היא צוחקת צחוק קצר וקר על האירוניה שבדבר. הדרך היחידה
בה היא מקבלת שבחים היא היצירה שלה, והיא יוצרת רק כשהיא במצב
כמעט אובדני. טוב לדעת שמישהו מרוויח מהאומללות שלה.

והיא מנסה שוב, לומר עד כמה כואב. לצרף מילה למילה ולומר לאמא,
אפילו לאבא, שלא טוב לה. שהיא רוצה לחזור הביתה. לירדנה,
וחדווה, ואנדי. וכל לילה, בשקט ורק עמוק בלב, היא מנהלת איתם
שיחות ארוכות ארוכות, ומספרת להם על כל מה שהיה באותו יום. על
היופי שבמרחבים שם, על הקניונים הגדולים, על הדירה החדשה. וכל
לילה היא מקפידה לומר להם עד כמה היא אוהבת, ומתגעגעת.