אני רוצה להיות מלכת העולם, היא חושבת לעצמה בגאווה.
"אני רוצה להיות מלכת העולם!" היא מכריזה בקול, טיפשה בעלת
חלומות לא הגיוניים-מתי תתבגרי?
היא מחייכת, ואז החיוך נסוג קצת, כאילו שמע את מחשבותיי או ראה
את הפרצוף אשר הפנתי אליה בהשמיעה את חלומה הכה טיפשי.
פעם אני רציתי להיות מלכת העולם, או לפחות משהו מעבר לאישתו של
רואה החשבון הממוצע העוסקת בייעוץ לזוגות.
"תתפשרו" אני תמיד אומרת, "אף אחד לא יכול לזכות, ככה יש רק
בעיות, רק ויכוחים, תלכו על האמצע", על הבינוניות.
האם לחייך אליה ולהגיד לה "את תוכלי להיות כל אשר תרצי להיות!"
או לחסוך ממנה את האשליות?
והיא, היא בת 9, היא רוצה להיות סופרת, מעניין מתי היא תבין
שרק חלק קטן מאוד מהסופרים ממש מצליח למכור ספרים, מעניין אם
היא יודעת כמה זה קשה למצוא עבודה.
סופרת היא רוצה להיות. ואני רוצה להגיע לירח, נו אז מה?
פלאשבק קל מאותו אוקטובר חם שבו הכרזתי בגאווה "אני רוצה להיות
וטרינרית", גיל 6 לערך, "את לא תוכלי להיות וטרינרית, לא יהיה
לך את האומץ" קול גברי אמר, דוד שמוליק, כמו תמיד מוכן ומזומן
להוריד את הביטחון העצמי לאדמה.
אני באמת לא יכלתי להיות וטרינרית, אני לא מסוגלת לזה, אבל זה
היה יכול להיות נחמד אם הוא היה נותן לי לחלום עד גיל 10
לפחות.
גיל 10, גיחוך קל, של נוסטלגיה והבנה-לא הבנה, בגיל 10 רציתי
להיות עורכת דין, תובעת פלילית, למען הדיוק...וואי, זה היה
פשוט החלום שלי, עריכת דין.
מתישהו בכיתה י' עם הציונים-לא ציונים שלי, הבנתי שעורכת דין,
אני לא אהיה, חוצמזה שעורכת דין צריכה להיות ממולחת ומסוגלת
לשקר (מסתבר שהיכלות לשקר היא התכונה הכי חשובה לעורכי דין.),
דודה סימה טרחה להחזיר אותי לאדמה.
אז או טייסת או שוטרת. התיכון, זו הייתה התקופה החולמנית שלי,

שוטרת, את שלא יכולה לרוץ 3 מטר בלי להתנשף..כבר אז הבנתי את
זה, אז היו לי הכלים לבד להוריד את עצמי מהחלומות שלי, טייסת.
איזו בדיחה.
אולי כיוונתי לגבי מקצועות שבהם באמת אין לי סיכוי, כדי שכשזה
לא יתבצע אני אוכל פשוט להגיד ש"זה לא היה ריאליסטי"...מצד
שני, מה כן?
ייעוץ לזוגות, זה מה שהאלה בהכוונה המקצועית אמרו לי אחרי
שהובהר לי היטב שאני לא יודעת לעשות שומדבר, שהחלומות
המקצועיים שלי לא ריאליסטיים, ייעוץ לזוגות.
אז שיהיה ייעוץ לזוגות.
הכללים לא קשים, תקשיבו אחד לשני, תתפשרו, כל הנישואים בנויים
על התפשרות.
"אמא?" היא פונה אליי, המלאך הזאת שלי, שרוני, אני מסתכלת אליה
ובעיניה תקווה, והיא מחכה למוצא פי אך החיוך כבר נסוג, ערערתי
אותה מספיק.
"מה אמרת מתוקה?" אני שואלת, בחיוך הכי אוהב שיכלתי להוציא
מפניי, שכבר מומחיות בחיוכים מזויפים, כל ראיון עבודה שהיה, כל
פעם שמישהו סיפר לי על הגשמת חלום שלו, כל פעם שמישהו ייעץ לי
בטוב ליבו על הדברים שבהם אני לא אוכל לעסוק, כל החיוכים האלה,
ועכשיו, לנפץ לקטנטונת הזאת שלי את האשליות, היא כ"כ
קטנה..אולי זה יחסוך ממנה בעתיד.
"אני רוצה להיות מלכה!" היא מחייכת בתמימות, מנסה שנית, כבר לא
כ"כ בטוחה בעצמה.
"אם זה מה שאתה רוצה להיות, זה מה שתהיה, מה שתרצי!" והיא
מחייכת חיוך של ניצחון.
"את באמת רוצה שזה מה שהילדה תלמד?" קול מוכר שואל, והיא,
שרוני שלי חדורת האמונה, הכה מאושרת מהידיעה שהיא תוכל להיות
מלכה, נושאת את עיניה אליי, מנסה להבין מה אני בכלל אומרת לה.
"מה שתרצי שרוני, כל מה שתרצי, אם לא תתייאשי" אני מחייכת
אליה, מחייכת לעצמי.
"כמוך אמא?"
"כן, כמוני"
אולי אני אהיה עורכת דין אחרי הכל, אומרים שאף פעם לא מאוחר
להתחיל ללמוד.