ביום שבו מתה הדמוקרטיה אני הייתי פרח, פרח קטן. תמים. חשבתי
שהילדות נמשכת לנצח, שאוכל לא להתבגר, להישאר פרח.
חשבתי שהשמש תמיד צהובה ושהכוכבים תמיד מנצנצים. הייתי בטוחה
שורוד זה בנות, וכחול זה בנים. שחול הוא צהוב והמים כחולים.
שבארמונות חיות נסיכות, ושבכפר אזר באמת יש אדם מפוזר. והפייה
של השיניים שתמיד מביאה מתנות, ולפני שמלך בא- שטיח אדום והמון
חצוצרות.
אף פעם לא העזתי לדמיין שאהבה יכולה להכאיב, שבכי זה טוב, שכל
האנשים צבועים, ושהשלום נמצא רק בגדר חלום. לא יכולתי להאמין
שקיימת אפשרות לעבור על החוק, ושכל כך הרבה אנשים מסוגלים
לשתוק.
ביום שבו מתה הדמוקרטיה, הפרח נבל. התמימות הלכה. נשארתי
יתומה, עם המון סימני שאלה.
ערפל מסביב והמוני אנשים.
וכמה נרות משחקים עם ילדים.
ביום שבו מתה הדמוקרטיה, מתנו גם אנחנו.
5 שנים של עבדות.
5 שנים של עצבות.
5 שנים של כאב.
ו- 5 שנים של תמימות.