בעוברה יום ולילה
עם חילופי הגרמים,
מביט מה יפה היא;
כך,
מעוטפת ענן אבק לבן וצמרירי,
כפיות עיניה שחורות,
לוגמות בי כאילו הייתי מרק עוף
בחדר האוכל.
בינות מסתודדת,
מלטיפה חיוך, לא לי.
מה חולמת היא עת לילה,
עת חושך,
עם מי חולקת תאוותיה
המוסתרות היטב תחת כנפו
של חלוקה הזיתי המגוהץ כיאות,
כך וכך,
עוויתות של אנוש
מתגנבות לאיטן.
וודאי מכבה היא מנורה חלושה
כר של כבשים שזורים באריג
מחביא מהעולם את גופה
כי הרי לילה, זמן שינה,
והיא דקה ומתוחה,
אך קווצות משערה, חתרניות, בודדות,
פולחות בתבנית האבן,
על כן חייכתי וצעקה.
היא עת בוקר
חדה כסכין גילוח חדש
(שלושה להבים ושכבת הגנה)
וכותל שיניה בוהק
באור החמה העולה בלי לאות,
בדמותה,
בשעת השכמה.
הביטי בי שוב, כך, מקרוב,
אשקע בכורסאות עיניך,
ארדם בך כאותו איש עייף בחוזרו לביתו,
ואמתין סבלני במקום המיועד לך,
נערה לבנית,
שבויה בחומה.