א

מי ידע שכך הכל ייגמר:
כחכוך , שיעול, פרפור, צפצוף,
דום לב, שמיכה, אמבט, מקרר,
שק שחור, אלונקה, גשם, אישה, ילד,
רב, דודה זקנה, כמה מילים, בור,
עפר, חול, פרח, צעדים מתרחקים.
איכשהו נותרתי לבד,
ודי קשה להתמודד עם העובדה
שאת שארית מותי אבלה
בחברתן של תולעים, עכבר ועכביש.
חבל שלא השאירו לי קצת מקום פה ליד,
אולי אפשר היה לסדר לי איזו חברה,
אבל איך?
שתי מטר אורך, אחד מטר רוחב;
בדיוק מקום בשבילי, ועוד קצת חלל למחשבות.
הנה מחשבה על אימא, והנה אחת על סבא,
ו- הופ! הנה עוד אחת צצה לה:
מחשבת הקנאה בך והפחד להיות לבד.
מתי תבואנה המחשבות הטובות?!
הו, מחשבת יום מותי. אחרה קצת את הרכבת, לא?
באמת הייתי אדם קטן, חסר שאיפות.
ראו: אפילו את מחשבת מה אעשה כשאהיה גדול
לא חשבתי  מעולם.  רק  כשכבר נעשה מאוחר מידי.

ב

ופתאום יש זמן להכל,
רק שאי אפשר לעשות הרבה חוץ מלחשוב.
וגם אם במקרה צצה לך מחשבה מעניינת,
כזו שיכולה הייתה לפתור את כל בעיות העולם,
די צפוף פה למטה בשביל לכתוב.
אין אפילו עט או נייר.
אז אתה נשאר לבד עם המחשבה שלך,
שיכולה הייתה להציל את העולם,
ונוסף לכאב על חוסר היכולת לבטא אותה,
נוסף הכאב על כל בני האדם
שיכלו להיות ממש מאושרים בעזרתה.
ואם לא ממש מאושרים אז לפחות קצת מאושרים.
ואם אפילו לא קצת מאושרים אז... אז לפחות חיוך,
וגם זה משהו, לא?
בנוסף לכאבים הללו, ישנו גם הצער
שלא השקעת במחשבה זו בעודך בחיים.
לפחות היית פותר את בעיותך שלך,
ואז לא היית שוכב ממורמר כך
עם טעם מריר בפה של חול והחמצה.
והנורא מכל הוא חוסר היכולת לשחרר את הגעגוע,
זה שהשארת כלוא במשך שנים ולא נתת לא לצאת,
ליד כל הכוונות הטובות שנותרו  אי שם,
ליד הכעס הגולמי והרצון העז לרצוח.
וכיוון שכל אלו לא פרצו להם החוצה כל ימי חייך,
אתה תקוע איתם כל ימי מותך,
בקלחת של פספוס ודמע ותחושה קשה של חנק לא מוסבר.
(האם הייתה זו טעות לקום וללכת?)
כנראה שכבר לא אדע,
אם עד היום עוד לא ידעתי אושר או אהבה.
איבדתי את תמימותי בעודי חי:
מיהרתי מידי לחיות, עכשיו הזמן לשלם על טעותי.

ג

כוס  תה עם חלב.
רק כוס תה עם חלב.
אפילו לא עוגיית וניל או שוקו ליד.
רק כוס תה עם חלב, ואם אפשר גם שקיעה.
לא, לא חייב על חוף ים, אפשר גם על סתם חצר אחורית,
ושקט. העיקר שיהיה כאן קצת שקט, ושלא יעבור אף אדם בסביבה
במשך שלוש וחצי דקות, וגם הכסא יכול להיות קצת שבור, זה לא מה
שיפריע, רק שאפשר יהיה לשבת עליו ושתהיה גם מאפרה ואם לאיש לא
איכפת אשלוף סיגריה והעיקר שיהיה כאן שקט אפילו רק לדקה נו תנו
לי לנשום אני נחנק מאד צפוף איפה התה שלי? איפה התה  שלי? אני
צריך את התה שששששששששששלללללללללללייייייייייי!!!!!!!!!!!


ד

כשיורד הלילה הכל הופך ברור.
קולות צרצרים, פרה גועה, כלב מילל לירח,
אדם בוכה על אחר שמת, חתול נדרס.
צעדים מתקרבים אל חלקת הקבר.
האישה חונקת את רגשותיה. מביטה בי.
מחשבות וזיכרונות מציפים אותה. שוב מביטה.
הופכת בקרבה, לא שואלת דבר, רק עומדת לה מעלי.
מניחה פרח.
הוא לוחש לה: מת. נגמר. כנסי למיטה.
השילי בגדייך. געי בי. לטפי. נשקי.
והיא עושה הכל מתוך מכניות רגשית. אישה טיפשה.
אין כבר משמעות לכל מה שהיה.
הגיע השעה לשלם, לתת את החשבון.
לא לחשוב, היא אומרת, לא לדעת עוד כלום, רק לעשות.
את פה ואני שם. אני פה והיא שם.
דרכינו לא יצטלבו יותר, זה ברור, הרי איך אפשר?
לא מרצוני נעלמתי, זו דרכו של בשר.
תחילה היה זה ערפול החושים. אחר כך- תמימות.
תמימות בלתי מוסברת ובכי מתפרץ.
ידיעה מוטעית שהכל נכון, שהכל תם,
שאי אפשר לסובב אחורה את הגלגלים, זו דרך ללא מוצא.
ואז באה ההכרה, והתמימות התחלפה בצמרמורת,
תחושה קרה של הבנה, הכל מתפרק, הכל נופל!!!
ובעודי מניח ראשי על הכר ועוצם את עיני,
מבין מה היה אסור שיקרה וקרה,
עבר הזמן, החליק מבין אצבעותיי,
ונורה כדור מבית הבליעה של השטן.
ואז כאב חד במורד הגרון,
חשק בלתי מוסבר לסלט ירקות, וזהו.
סורסתי לנצח.
שמה אותי בתוך קופסא קטנה של שירים
ושאריות הרגש שהיה קיים פעם והמחשבות.
המון המונים של מחשבות.
כל כך קר כאן בבור.
כל כך חשוך.
שקט.
כשעולה הבוקר כבר מוצפים בייאוש.
בפאתטיות ממתינים ללילה נוסף של סבל.

ה

די!!!
די לי בהיותי חי.
מאסתי בחיים. שיעממו אותי עד מוות.
הגיע הזמן להתחיל למות כמו שצריך;
הרי החיים האמיתיים מתחילים כשמתים.
ומה יאמרו אלה שחיים עכשיו?
"טובים לי החיים, עינוגים אין סופיים!"
תאמר האישה: "אין כמו גבר בין רגלי,
מנענע לשונו הנה והנה,
את הצ'ופצ'יק של הקומקום תוקע,
מענג, נאנח, מזיע, גונח,
גומר והולך, משאיר טינופת, הבהמה.
הביתה, הוא אומר, לשמיכה!
לא הייתי מתנגדת להירדם כך
בחיבוק רופס של לילה,
אך כאלה הם החיים. הידד!"
יאמר הגבר: "הנה אישה, פותחת פיה ובולעת.
נחים קצת, תוקעים קצת, מענגים, גונחים,
מזיעים, גומרים קצת ו... הופ! הביתה, למיטה,
לשמיכה, חברתי הטובה.
אומנם לעיתים טוב לחוש
בחומו של תחת בלילה עצוב,
אך כאלה הם החיים. הידד!"
ומה רע בלשכב סתם כך, לבד,
לבהות שעות, ימים, שנים, מאות?!
רק לבהות! זה כל מה שביקשתי!
לא עינוגים ולא גניחות,
לא חדירות ולא בליעות,
מאלו שבעתי די;
תנו רק מעט שקט
ועוד קורט של שלווה,
ואם נשאר במלאי
אז גם קילו מנוחה,
ושיחות מידי פעם,
לא יותר משעה,
ומה לא אתן בשביל
טיפ טיפת אהבה...
כל אלו נדירים פה בעולם,
אך מצויים בשפע בבית הקברות העירוני.
אולי עכשיו כבר תעזבוני בשקט,
ותניחו לי לצעוד, לאט אך בשמחה, אל מותי.

ו

בין כל המילים שנזרקות לאוויר.
בין כל האשליות שבאות להזכיר.
בין כל המחשבות לאין מעשים,
גם המתים היו פעם חיים.
בין כל היריות שנורו לכל עבר,
בין כל הצעקות שנזעקו על הקבר,
מלאך המוות בא לקחת חיים,
לקחת חיים אל חייק המתים.
ביו אי הצלחה לרצון הגדול,
בין הכאב הצורב לצורך ליפול,
בסוף כל שמחה כולם ישנים,
ובלילה המתים מחכים לחיים.
אחרי התקווה תבוא אכזבה.
אחרי אהבה באה שנאה.
בין שתי נקודות עוד יעברו שני קווים,
ובסוף גם החיים יהיו מתים.

ז

קולו של תרנגול מעיר את השחר.
יום חדש בפתח.
הו, כמה נורא הדבר
וכמה איום נראה,
אך במצבנו הנוכחי אין הרבה ברירה;
יום נוסף נבחר לחיות.
הידד.
                                                           
                                                           
                             (1999. 3. 26-27)