[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת פלג
/
ומה הלאה?

החדר היה מואר, אור של שעות אחר הצוהריים המאוחרות פרץ מהחלון
הפתוח. דלת החדר הייתה סגורה ונעולה עם מנעול כהרגלה, וריח
הקטורת שכה אהבה הפיץ את החדר בריחותיו החזקים. ריחותיו
האקזוטים גררו אותה למחשבות על העבר. היא שכבה על מיטתה על הגב
בעיניים פקוחות לרווחה וחשבה על כל מה שקרה ועבר עליה בשנה
האחרונה. מחשבותיה נדדו לעבר ולא יכלו לחזור למקומם להווה.  
היא חשבה על מה שארע בשנה האחרונה, איך שהיא השתנתה ומה נהייה
ממנה. איך לפני חצי שנה היא הייתה בן אדם שונה, למרות שהיא
עצמה לא השתנתה לגמרי, למעשה רק קצוות אישיותה התקשחו במעט.
היא נזכרה בעצמה לפני כשנה וחצי: חסרת ביטחון, ביישנית וסגורה
כלפי הסביבה. בכיתתה היו מעטים האנשים שהכירו אותה ליסודותיה
המורכבים של אישיותה, וכן היו מעטים חבריה בהם הסתפקה. לקראת
סוף השנה ההיא חל השינוי בה, היא הפכה לפתוחה יותר לאנשים,
מוכנה להכיר מכרים חדשים. בנוסף היא לא התביישה בגופה החטוב.
החלה להתגאות בעצמה ובטחונה העצמי גבר לאישיותה הפורחת. היו לה
חברים וחברות חדשים ואולי זה מה שנתן לה את הכוח להמשיך בדרכה.
היא חושבת ונזכרת כיצד הייתה שמחה לפני שנה באותו חופש גדול
קסום. החופש של חלומותיה. הם היו אז נהנים ביחד וממצים את הזמן
כל דקה וכל שנייה, לפני הפרידה הצפויה בה כל אחד מהם ילך
לדרכו. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחייה שהיא הרגישה כל
כך טוב בקשר לעצמה, היא הרגישה כחלק מקב' כחלק מהחברה'. מעולם
לא הרגישה כה מאושרת, היא נזכרת היא הרגישה סוף סוף נורמלית,
כמו כולם ולא כפי שתמיד הרגישה שונה או מיוחדת מכולם. לא היו
לה גבולות ולא חפצה בהם, היא לא הייתה משנה אף לא פרט קטן בקשר
לאותם זמנים טובים. בקיצור חייה אז היו מאושרים, לא צפויים,
מרגשים ומהנים. חיה כל יום לחוד, מיצתה כל רגע וכל חוויה נחרטה
עמוק בזיכרונה ובליבה.
ריח הקטורת הנעים חדר לאפה כשהיא הבינה איך הכל השתנה, איך כל
אחד יצא לדרכו וחייה הפכו למה שהם היום. עם הזמן היא התרגלה
למקום החדש ולאנשים החדשים אבל הקשר הקודם הלך והתדרדר עם
הזמן. הזכרונות שבו והדהדו בראשה לעיתים קרובות והתמונות
שתיעדו את החיים המשוגעים נשארו חבויים במגירה. במשך הזמן היא
גם התרגלה לשגרה שהיא למעשה דבר חובה בכל חיי אדם. שגרה שגרה
שגרה... היא הייתה חייבת לחיות לפי השגרה המשעממת שלה נזקקה כל
כך, ולכן היה קשה לה אם משהו השתבש ופגע בתוכניותיה השגרתיות.
במשך הזמן מאסה עליה השגרה, מן הסתם, והיא הגיעה למסקנה שחייה
כל כך צפויים, כל כך משעממים, לא מהנים ולא מרגשים שמה הטעם
בהם כבר. כבר מספר פעמים כשלו ניסיונותיה ליצור לעצמה חיים
אמיתיים, אך אף פעם לא אמרה נואש כי כזו היא מטבעה. אבל עכשיו
באמת נמאס לה.
היא התמהמה במחשבותיה הקודרות, לאן הביא אותה השינוי. הביטחון
העצמי הלא מושלם שלה, הכוחות המחודשים שצברה במשך השגרה הבדדה,
הפתיחות הכנות והיושר - שהיוו חלק מדרך החיים ההגונה שלה, לא
הביאו לשום מקום ולא קידמו שום דבר בחייה האפלים.
כעת היא חשבה ומה עכשיו? נמאס סופית?  היא זזה, התיישבה על
מיטתה והסתכלה מהחלון אל עבר הפארק הירוק שליד ביתה. צפתה
ב"עולם המושלם": בציפורים המצייצות, בעצים הפורחים הירוקים,
בילדים הקטנים התמימים הצוהלים בחוץ ובספסלי העץ הציוריים. אך,
כל מה שהיא ראתה היא קודר, אפל ושחור. ראתה את הפסולת הזרוקה
ליד פח האשפה, הילדים הצורחים בקולי קולות, שמעה את התנועה
הרועשת של הכביש המהיר שמאחורי הפארק ובהתה בבניינים הגבוהים
שנבנו מאחוריו רק לאחרונה. היא תהתה אם תוכל אי פעם להיות
מאושרת שוב, לצאת החוצה להריח את ריח האוויר הפתוח הטוב, לצהול
ולרוץ בדשא הירוק. לחייך ולצחוק ולא כמסכה עלובה כפי בימים
אלו, אלא לצחוק בצחוק אמיתי וכנה שבא מנבכי נשמתה, מאושר
אמיתי.
היא חזרה לשכב על מיטתה לתנוחה הנצחית. נסתה להעביר את הזמן
שעבר לאט מידי ביומיים האחרונים בחשיבה. היא הסתכלה בשעון
פעמים כה רבות ונדמה היה לה שמחוגי השעון משחקים איתה ובכוונה
לא זזים. היא מעולם לא הרגישה כה בודדה והרגישה שהיא יכולה
להתפגר ואף אחד לא ישים לב.
ומה הלאה לא ידעה. היא תהתה מה הטעם בחיים האלו ומה מטרתה
בחיים. לא היה לה חלום מסוים, מקצוע או אפילו תחום מסוים שאותו
שאפה להשיג. גם לא הייתה היא מאוהבת ולא רצתה להשיג מישהו
מסוים. אז בעצם למה? למה? מה הטעם לחייה? האם יכול להיות, רק
אולי, שהטעם הוא בדברים הקטנים שכן גורמים לה לחייך? הקטעים
המצחיקים והאירונים שקורים יום יום? האם זה צבע השקיעה המהמם
שהתחיל למלא את כל הבית באור כתום-אדום משגע? או אולי הידיעה
שהיא צעירה וכל חייה לפניה? אולי עוד חוויות רבות יעברו עליה,
הרי לא הגיוני זה שנידונה לחיים שלמים של אומללות ודיכאון. האם
כל אלו הם סיבות, מטרות או שאיפות לחיות? האם זה מה שצריך
להניע אותה לאזור כוחות לקחת אוויר ולנסות שוב להיות שמחה
באמת? יכול להיות שזהו רק עוד רגע של דיכאון בחיים או שזו פשוט
התקופה שגלגל החיים שלה למטה? האם היא תוכל לאגור את כל כוחה
שנותר לה להמשיך בשגרה? תוכל אולי לחכות בציפייה לחיים מאושרים
יותר שאולי, רק אולי עתידים לבוא?
ומה הלאה לא ידעה. כל כולה התמלאה בזמנים אלו במחשבות דכאוניות
מסוג זה, כשאר נסתה לנתח מכל הבחינות הפסיכולוגיות את מצבה
העגום. היא הרגישה שהיא עומדת להתמוטט נפשית, לא יכלה לסבול
עוד דשדושים וניתוחים אלו על עצמה ובעיותיה. השניות עברו לאט
מידי, הדקות עוד יותר לאט והימים בכלל בקושי עברו. היה נדמה לה
כי הכל עצר למלכת ורק מחשבותיה העגומות נעו וזעו במוחה בלי
הפסק.
ככל שחשבה יותר ויותר, וככל שנתנה יותר למחשבות להטריד אותה
חששותיה גברו. עיניה החלו להתמלא דמעות שגלשו על פניה בתמימות
מוחלטת. מה הלאה לא ידעה.
היא קמה ממיטתה, הלכה בצעדים מפוחדים למראה התלויה על קיר
חדרה. היא הסתכלה מבועתת אימה על המראה שלה. היא ראתה במראה
נערה יפה מפוחדת, מבוהלת מעצמה, עיניה אדומות ופניה רטובות. מה
עובר על עצמה לא ידעה, מה שהוביל לזה ידעה היטב, שכן יותר מידי
כי ניתחה המצב מבלי סוף.
ומה הלאה לא ידעה. לא ידעה. לרגע הייתה לה הארה , רעיון, נראה
לה מטופש, לא הגיוני. אבל במחשבה שנייה אולי דווקא כן טוב.
לבסוף היא קמה, התיישבה על מיטתה הנוחה מתחה ידיה לצדדים
והתמתחה היטב. קמה, נעמדה, נגבה את הדמעות מלחייה הרטובות,
אספה את שיערה הרך והנעים, הלכה בצעדים ההולכים ומתגברים בקצבם
לאמבטיה ושטפה פניה וידיה היטב בסבון הנעים על עורה החלק. חזרה
לחדרה שנהייה אפילו מואר עוד יותר, התיישבה על כסאה הנוח ליד
השולחן הלבן הגדול. פתחה את המגירה והוציאה את העט האהובה
עליה. לקחה דפים חדשים לבנים מהערמה שליד השולחן והחלה לכתוב
בנחישות ללא כל היסוס: "החדר היה מואר, אור של שעות אחר
הצוהריים המאוחרות..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שוב זה שמאשר את
הסלוגנים נרדם
בשמירה...

(:



בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/5/01 22:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת פלג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה