"זה כל כך פשוט!" צחק הילד האדמוני שעד לפני עשר דקות וונדי לא
הכירה כלל, ועכשיו היא חושבת לעוף אתו לארץ לעולם-לא.

קודם לכן, בזמן שהאזינה וונדי לצלילו של הגשם החזק המרעיד את
חלונות הזכוכית הגדולים שבבית, היא חשבה על שיעורי הבית שלה.
היה עליה לכתוב חיבור קצר, המתחיל במילים "בחייה של כל נערה
מגיע רגע, שבו..." וונדי לא ידעה אפילו איך להמשיך את המשפט.
איזה מזל שהנער פשוט הופיע פתאום, אמרה לעצמה בשובבות
אופיינית.
איזה מזל גם שאבא ואמא לא היו בבית, חשבה וונדי בהתרגשות, אם
הם היו כאן הוא לעולם-לא היה נכנס.

מר ומרת דארלינג היו בדרכם לארוחת ערב קלה אצל מכרים שלהם
בלונדון. על אף שהמכרים הפצירו בהם שלא יבואו, עקב מזג האוויר
הקשה, החליטו הפעם מר ומרת דארלינג פה אחד (כתמיד), לבוא בכל
זאת משום שהם תכננו ביקור זה כבר זמן רב מראש.
וונדי אהבה מאוד את הוריה, כמצופה מכל נערה בגילה, אולם פעמים
רבות לא הצליחה להבין אותם. מבוגרים עלולים להיות כל כך לא
ברורים, חשבה לפעמים ונאנחה.

"כל מה שצריך הוא רק לחשוב על דברים טובים, דברים נפלאים,
דברים כל כך שמחים- עד שבא לעוף!" אמר הנער. "בואו, תראו! אני
רק אפזר עליכם את אבקת הקסמים שלי. טינקרבל" הוא פנה אל הפיה,
שנרדמה בינתיים על אחת הכורסאות ונחרה בקול, "איפה אבקת הקסמים
שלי, טינקרבל?". הפיה התעוררה בבת אחת, התעטשה וניגבה את אפה
בממחטת בד דהויה, שהוציאה משום-מקום. "הנה, הנה" היא אמרה
בעייפות, בעודה מחטטת בתיק היד שלה. היא דחפה אל תיק היד את
ממחטת הבד המלוכלכת, והוציאה ממנו חופן של אבקה לבנה. היא
השליכה את האבקה על הילדים ועל החדר. פיטר-פן נראה מרוצה. הפיה
התיישבה שנית על הכורסא ובהתה בחוסר עניין בנעשה. "פיטר, בוא
נלך הביתה" היא אמרה שנית, מסתכלת בעיניה האדומות על וונדי.
אבל וונדי לא חשבה לוותר כל כך מהר. "לא, פיטר!" היא קראה,
"למד אותנו כיצד לעוף!".

"אבל הרי אמרתי לכם כבר" חייך אליה פיטר פן, "פשוט תחשבו על
דברים שמחים, ותעופו. דברים שמחים, כמו, כמו..."
"כמו נשיקה" הסמיקה וונדי.
"כמו... כמו... שוקולד" צעק מייקל.
"כמו יומולדת" ג'ון צרח.
"כמו משכורת" אמרה הפיה בקול עמום, שפיטר פן לא שמע. "כמו ארץ
לעולם-לא!!!" הוא צעק, ועלה על אדן החלון. הוא פתח את החלון,
והם ראו שהגשם הפסיק לרדת. כוכבים נצנצו בשמיים והשתקפו
בשלוליות שברחוב הרטוב. אנשים שוב עברו בכביש שמתחת לבית.
הפיה המותשת ניסתה שוב לעצור בעדו עם ידה, אבל כבר היה מאוחר
מידי. פיטר-פן השמיע את צחוקו המתגלגל וקפץ מבעד לחלון.

הנפילה הייתה מהירה מאוד.

וונדי הופתעה מכך שהוא לא השמיע אף צעקה בזמן שהוא נפל את כל
שלושת הקומות מבית משפחת דארלינג אל הרחוב. קול החבטה נשמע
ברור מאוד, ואחריו בא שקט. הגשם שוב החל לרדת בחוזקה, וכרכרות
מיהרו לעשות את דרכן על הכביש. וונדי סגרה את החלון היטב,
וניסתה לתת מבט אחרון אל הרחוב מתחת. החשכה שוב כיסתה הכל והיא
לא הצליחה לראות את פיטר פן.

הפיה פיהקה, וקיללה בשפה שוונדי לא הבינה. "עכשיו אני אצטרך
לחפש עבודה חדשה", אמרה. "אישה מבוגרת ושמנה, שלא מצליחה
להסתיר את קמטיה בעזרת האיפור, מחפשת עבודה בתור מלצרית. זה
אולי יצליח".

היא הציתה סיגריה ביד רועדת והשתעלה. "איפה השירותים שלכם?"
שאלה בקול מחוספס. וונדי החוותה עם היד לכיוון השירותים. "יש
לכם גלולות משלשלות?", שאלה הפיה, "כשמגיעים לגיל מסוים, אז זה
או חוקן או שלשול. רגיל כבר לא יוצא. אני מעדיפה שלשול. טעם
אישי" היא גיחכה וגחנה כלפי וונדי. הכנפיים של הפיה נפלו על
הרצפה ולכלכו את השטיח בצבעי איפור ובבוץ. "תהיי מותק ותתלי לי
אותן לייבוש, בסדר?" פלטה הפיה. היא ניסתה למרוט שערה משפמה,
אבל הציפורן האדומה שלה נסדקה והשמיעה חריקה קולנית. היא קיללה
שנית.
בזמן שהפיה שלשלה בשירותים, וונדי חיטטה בתיק היד שלה. היו שם
עיתונים בשפה שהיא לא הבינה, חבילת קמח וליפסטיק אדום זול. היא
לא הצליחה למצוא את ממחטת הבד בשום מקום.

וונדי התיישבה וחזרה לכתוב את החיבור שלה. היא הייתה עייפה,
אבל החיבור נכתב בקלות.

"בחייה של כל נערה מגיע רגע," כתבה וונדי, "שבו היא מגלה
שנסיך יפהפה לעולם-לא יקטוף אותה אליו, וייקח אותה אתו
לארמונו. נסיכים מתחתנים עם נסיכות, וגם אז הם לעולם-לא חיים
בעושר ואושר, אלא נרצחים במהפכות בעלות חשיבות
היסטורית-פוליטית.
בחייו של כל נער מגיע רגע, שבו הוא מבין שהוא לעולם-לא יוכל
להתפרץ לבתיהן של נערות בלונדיניות ולשבות את ליבן. הוא מגלה
שלעולם לא יוכל להיות נסיך, משום שדרקונים הם חיות מוגנות
ומשום שנסיך זקוק לכסף ולכוח ולעולם-לא לשיער אדום ולהרפתקאות.

זה קורה כשפתאום הם מגלים שאם הם נופלים מחלון בגובה של שלוש
קומות, איש לא יצעק אחריהם. הכרכרות ימשיכו לנסוע באותה מהירות
מטורפת בה הן נוסעות תמיד. כרכרות לעולם-לא מאיטות. ארבעים שנה
אחר כך הם מגלים, שגם אם הם לא יפלו מהחלון, הגשם לא יפסיק
לטפטף. גשם לעולם-לא מפסיק לטפטף. לומדים את זה בבית הספר.
בדיוק כשמגיע הרגע ההוא הם לוקחים נשימה גדולה, ונהיים
מבוגרים.
ותמיד לעולם-לא."

משסיימה לכתוב שבה להביט החוצה. הסופה נפסקה, השמיים היו ריקים
וחלולים, ואיש לא נראה כאילו הוא מנסה לעוף בתוכם. לא היה לאן.