השעון המאוס צלצל 7:00 בבוקר, אני צריכה להעיר את מיכאל יש לנו
תור לרופא ב- 9:00. מיכאל, בוקר טוב, נשיקה על המצח. מיכאל פקח
עיניו: אני כל כך לא רוצה לקום לערפל הזה.
הבטתי בו בעיניים אוהבות כל כך, ורציתי לשאוב ממנו את כל הכאב
שנכנס בו בחודשים האחרונים אבל לא יכולתי לשנות דבר. הכנתי לנו
סנדוויצ'ים לדרך, לקחתי שני פתקים ורודים וכתבתי עליהם בטוש
שחור: מיכאל, אני אוהבת אותך. טמנתי אותם בתוך שקיות
הסנדוויצ'ים והכנסתי לתיק. מיכאל הופיע במטבח לבוש בג'ינס דהוי
וחולצה שרציתי כבר מזמן להשליך לפח. טוב נו... נוותר לו היום.
הבטתי בו וראיתי שם שפע של עצב שנאסף זה מכבר. זה מוזר איך
שאני רואה אותו כל יום ורק הבוקר הבחנתי בשבילי העצב שאסף אל
פניו.
ליטפתי את פניו: מיכאל, תראה שהתוצאות יהיו בסדר, אני יודעת,
אני מרגישה. אבל לא הרגשתי כלום, זה היה החוסר הברירה שדיבר
מתוכי, חוסר אונים שאמר לי: תגידי כבר משהו, אל תהי שותקת!
ירדנו במדרגות הבניין וכל צעד של מיכאל נשמע בהד שתופף על לבי
והכאיב לו באותה המידה. במוח רצו לי מחשבות של אבדן.
כל הדרך לבית החולים הייתה שתיקה, ויש שתיקות בהן נאמר כבר
הכל, שתיקות של גזר הדין.
אני, שתמיד מצאתי מילים בתוכי מוצאת עצמי מלאה בשתיקה וחושבת
כמה חיי השתנו מאז נכנס מיכאל לתוכם ולא...לא רציתי לחשוב כיצד
ישתנו עת יצא מתוכם. הדלקתי את הרדיו שניגן את ריטה: " הזמן
הוא לא רופא הוא רק מביא הקלה..." וחשבתי לעצמי, איך אלוהים
בונה בניינים גדולים ובהינף אצבע מפיל את כולם, אח"כ בא הזמן
ולא הוא לא רופא והוא אינו מביא הקלה, הוא מביא עמו כאב חדש.
מעניין על מה מיכאל חושב עכשיו? אני רואה את העיניים הגדולות
שלו מביטות בכביש אבל רואות דברים אחרים, מדי פעם הוא מעיף מבט
אליי: יהיה בסדר. ואני יודעת מתי אומרים "יהיה בסדר"- מתי שאין
כבר מה לומר. הנחתי את היד על העורף שלו וליטפתי אותו, יש
פעמים ויש בי שתיקות שרק המגע יכול להרגיע.
הגענו לבית החולים.
עצמתי עיניי וביקשתי: אלוהים, אם יש בך שמץ של אהבה כלפיי,
כלפיי מיכאל, תעשה שיהיה נס, אפילו משהו קטן- תקווה. פתאום
נשמעתי לעצמי כילדה בת 5 המבקשת משאלות טרם לכתה לישון, ואולי
הייתי ילדה בת 5 באותם הרגעים, ואולי אני תמיד ילדה ליד מיכאל
שלי. הוצאתי מהתיק הילדותי שלי את הסנדוויץ' ונתתי למיכאל,
מיכאל קרא את הפתק בקול: מיכאל, אני אוהבת אותך! תפס אותי בשתי
ידיו וחיבק אותי חזק, חזק בצחוק גדול עד כי הרגשתי שעוד רגע
עצמותיי נשברות. החיבוק הזה הפחיד אותי.
נכנסנו למחלקה, כיסאות כחולים מרופדים, קירות לבנים, תמונות
בהירות, עיניים עצובות. התיישבנו שלובי ידיים, מיכאל בשתיקתו
ואני בחוסר האונים שלי.
ראיתי אנשים ממתינים. לכולם היו עיניים אפורות, רק העיניים שלי
היו שחורות, ומיכאל...  העיניים שלו, הן היו... הן היו שקופות,
כאילו אבד מהן צבע הדבש המתוק שכל כך אהבתי. אני לא אביט בו
עכשיו, אני לא אביט! הוא היה רחוק כל כך, כאילו נמצא בעולם
אחר, עולם משלו. ואני רציתי שהוא יהיה קרוב אליי, שידבר איתי,
שיספר לי על מה הוא חושב. תמיד קראתי מתוך העיניים שלו ועכשיו
הן היו שקופות ולא ראיתי בהן דבר.
מישהו יצא מחדר הרופא, היה לו חיוך רחב והוא הצהיר: זהו, אני
בריא! האנשים הממתינים קפצו עליו והחלו לדבר בערבוביה.
האחות יצאה וקראה לנו, הלב שלי, הלב שלי ושל מיכאל, יכולתי
לשמוע את הפעימות הולמות בקירות המחלקה. מיכאל קם על רגליו,
קמתי גם אני, הוא עצר אותי בידו ואמר: את תישארי כאן, אני
אסתדר. מה פתאום מיכאל, אני באה אתך ויהי מה! כעסתי כל כך, איך
הוא רוצה להשאיר אותי מחוץ לחייו - מחוץ למותו...
התעקשתי ונכנסתי עמו, למיכאל לא היו כוחות לוויכוחים עכשיו,
ואני לא הייתי נראית כמו מישהי שהולכת לוותר.
חדר בגוון לבן מלוכלך, שולחן עץ, שני כסאות, רופא, אחות, ושתי
גופות קפואות ואוהבות שלא יודעות לאן לנוע.
אחרי מספר שניות התיישבנו מול שולחנו של הרופא, היה לו מבט
חמור ואני כבר התחלתי לגלגל דמעות שקטות מבין עיני. ידינו היו
שלובות הרגשתי שמיכאל מכווץ בתוך עצמו, קפוא, כאילו אני אוחזת
בידו של איש הפח.
הרופא פתח: מיכאל, כנראה שהמצב אינו פשוט כמו שחשבנו. הבדיקות
מראות על התפשטות רחבה לעבר אזור הגרון והוושט. מיכאל לא הניד
עפעף, ידו הקפואה בתוך ידי, הרופא הביט בי וראה שדמעותיי הפכו
לנחל איתן אך לא השמעתי קול, הוא המשיך: תראה מיכאל, כבר קרו
ניסים ויש אפשרות שתצא מזה.
ניסים, הוא אמר ניסים, כלומר רק נס יכול לעזור למיכאל שלי.
מיכאל שאל בשקט: ד"ר כמה זמן נשאר לי לאהוב את האישה הזאת?
והביט עליי.
מה??? זה מה שהוא חושב כשאומרים לו שהוא הולך למות?
הרופא הביט עליו במבט מופתע: את האישה הזאת תוכל לאהוב לנצח.
הרגשתי את ידו של מיכאל לוחצת את כף ידי, עבר בו מן רטט ובי לא
עבר כלום חוץ מכאב חד של סכין חדה שהרגע סובבו בליבי.
דפקתי בידי על השולחן וצעקתי לעבר הרופא: זה לא יכול להיות!
מיכאל בריא וחזק, זה רק אתה שאומר עליו דברים כאלו, רק אתה!
וגלים של דמעות שטפו את פניי.
אני שוב בת 5, ילדה קטנה מלאה בכעס. קמתי מהכסא ושמטתי את ידו
של מיכאל שלא הזיז אף איבר, והמשכתי לצעוק: בטוח שיש משהו
לעשות בטוח, בטוח, בטוח! האחות ניגשה אליי ונתנה לי ולמיכאל
כוס מים: תירגעי בבקשה, אנחנו מבינים את המצב שלכם.
את לא מבינה כלום! את רק שומעת איך מבשרים לאנשים על מותם
ובסוף היום את הולכת לבית החם שלך, לבעלך, לילדים, ושוכחת מזה
כאילו כלום, העפתי את כוס המים שהיה בידה, הכוס נפלה נשברה
לרסיסים כמו הלב שלי, והמים התפשטו על הרצפה כמו הדמעות שלא
פסקו לזלוג מעיני ורק מיכאל נשאר קפוא וחשבתי בליבי שזהו זה,
הוא כבר מת בתוכו מעכשיו.
הרופא אמר: תנסי לשמוע מה יש לי לומר. הפסקתי לצעוק אך לא
חזרתי לשבת במקומי ויכולתי לראות את החזה שלי עולה ויורד
בנשימות מהירות.
תראו, יש אפשרות לעבור טיפולים כימותראפיים ולהאריך את זמן
החיים.
מיכאל קם מהכסא בבת אחת ואמר: בשום אופן לא! כאילו התעורר
מההלם איליו נכנס.
מיכאל, אני אסביר לך, זה יכול לסייע לך.
בשום אופן!!! הטיפולים הללו יוכלו אותי מבפנים, אני מעדיף
לדעוך לאט ולמות בשקט מאשר להקדים את הגיהינום בטיפולים שלכם.

מיכאל, אתה נסער עכשיו, אולי תבוא ביום אחר ואסביר לך איך זה
הולך.
אני לא אחזור לכאן יותר, אני פה עכשיו ושמעתי את המוות שלי, זה
מספיק לי לכל הזמן שנותר לי לחיות. ועדיין לא ענית לי כמה זמן
נותר לי?
הרופא נאנח והביט בעינינו המחכות לתשובה. עפ"י הערכה שלנו,
וללא הטיפולים הכימותראפיים, יישארו לך רק מס' חודשים.
כמה? כמה חודשים? צעק מיכאל ורקע ברגלו.
בערך שלושה עד שישה חודשים.
תפסתי את ידו של מיכאל ואמרתי לו: בוא נלך, הוא לא יודע כלום.
רק אלוהים קובע כמה חודשים נשארו לך.
מיכאל הביט בי והביט ברופא, הרופא הביט בי והביט במיכאל, אני
הבטתי בערפל שהיה בין דמעותיי. מיכאל הסתובב לעברי ופנה לצאת
מחדר הרופא.
הרופא אמר: יש לך את הטלפון שלי אם תרצה לשאול משהו.
פניתי לרופא במבט שונא: תודה שלקחת לי אותו במשפט אחד, כמה
פשוט משפט אחד, ממש תודה לך. טרקתי את דלת חדרו, משכתי את
מיכאל בידו ולקחתי אותו כמו ילד קטן לעבר היציאה מבית החולים.
ככה הלכנו אני והוא, הוא ואני. צעדיו קטנים וכבדים, צעדיי
גדולים וממהרים, ממהרים לצאת מהמקום ההוא. נכנסנו לאוטו, אני
אנהג הפעם. מיכאל ישב לידי שפוף, מבטו תקוע באוויר ללא הבעה
מיוחדת. ידעתי שהוא מת בתוכו ושהגוף זה רק עניין של זמן.
הוצאתי את הסנדוויץ' השני ונתתי לו: תאכל, אתה נראה תשוש.
הוא פתח את השקית וקרא את הפתק בשתיקה: מיכאל, אני אוהבת אותך!
העיניים שלו תקועות בפתק החלו לרעוד, והרעד הפך לבכי שקט,
והבכי הפך כמו... כמו ילד, כמו תינוק, כמו... שלא ראיתיו
מעולם.
אחזתי בראשו והצמדתי אותו אליי, וחיבקתי אותו, וליטפתי אותו,
ואמרתי לו מילים טובות. והוא רק בכה, ובכה, ובכה. אחר הוא הרים
ראשו, אחז בפניי ואמר: אבל אמרת שאת מרגישה שיהיה טוב,
שהתוצאות יהיו בסדר, אמרת שאת מרגישה, ואני תמיד האמנתי למה
שהרגשת, תמיד!
מה היה בי להגיד לו? הוא צדק, לא הרגשתי כלום אותו הבוקר, אבל
הייתי חייבת לומר דבר מה. הורדתי את מבטי מטה ולגמתי שתיקה.
הוא אחז בפני והרים את מבטי איליו, הבטחת לי, למה את לא יכולה
לקיים? תעני לי! למה?
דמעות מלאו את עיני ולא היה בי דבר טוב אחד שיוכל להשקיט ולו
במעט את הכאב שדימם בו, שדימם בי, שדימם בכל העולם כולו.
הוא הרים את קולו: תגידי משהו, תדברי איתי, לאן נעלמות המילים
שלך כשצריך אותן?
מיכאל, אני לא אלוהים.
זה היה המשפט היחידי שאלוהים שם לי בפה באותו הרגע.
מיכאל שתק, הרפה את אחיזתו בפניי, וניגב את הדמעות שזרמו בהם.
הוא הסתכל לתוך עיניי ואמר: בשבילי היו הרבה רגעים בהם את היית
אלוהים.
אחר, הייתה שתיקה שאמרה הרבה ולא אמרה כלום.
תקשיבי לי עכשיו טוב! עכשיו אני פה, אבל כשאלך את חייבת להבטיח
לי שלא תבואי אחריי, אלא אם כן יבוא המלאך ויקרא לך לבוא, אבל
לא לפניי זה. תבטיחי, תבטיחי עכשיו!
אני לא מבטיחה דבר.
את אוהבת אותי? שתקתי
תעני לי, את אוהבת אותי? אני אוהבת אותך יותר מאשר את חיי.
אם את אוהבת אותי את חייבת להבטיח, חייבת לאהוב את חייך יותר
מאשר אותי.
טוב, אני מבטיחה.
מבטיחה שמה?
אני מבטיחה שלא אבוא אליך עד שיבוא מלאך ויקרא לי אל מותי.
מיכאל חייך, וחיבק אותי.
הוא חייך, הוא עדיין יכול לחייך, הוא מחייך והחיוך שלו עדיין
מאיר את העולם למרות שהוא עצמו כבוי.
ילדה שלי, את תראי שיהיה לנו טוב, תראי שגם אם אלך אני אהיה
אתך בנשמה, אני אשמור עלייך מלמעלה, אני אבוא אלייך בחלומות,
אני אכסה אותך בלילה... אני אוהב אותך כמו תמיד.
מיכאל, עכשיו אתה פה איתי, בוא נפסיק לדבר על ... בוא נפסיק
לדבר על ה... לא יכולתי לומר את המילה שתקעה בי חרבות. הוא
השלים אותי: על המוות.
שוב דמעות והפעם היו אלה דמעותיו של מיכאל שלי. הוא הרכין
ראשו, כאילו ביקש שלא אראה אותו בדמעותיו, בחולשתו, ברגעי השבר
שבאו עליו.
מיכאל שלי, האיש הכי חזק, הכי בטוח, הכי נחוש בוכה בפעם השנייה
כמו ילד. ואני עצמי רק ילדה, ואיך אוכל להשקיט מוות. ולא רציתי
יותר דבר, ולא היו בי מטרות, ולא שחו בי מחשבות, ולא חיפשתי
פתרונות, ולא הייתי אני, ולא הייתי מישהו שקיים, כי ברגע ההוא
מיכאל בכה. מיכאל בוכה ואני שותקת, מיכאל בוכה והעצים מביטים,
והפרחים פורחים, וציפורים מצייצות, והעולם ממשיך לרקוד, מיכאל
בוכה ואלוהים שותק.
הוא הרים ראשו, מחה דמעותיו, ואמר: בואי ניסע מכאן. התנעתי
ונסעתי אחוזת תזזית, לא ראיתי כביש, לא ראיתי רמזורים, הייתי
כבובה על חוטים ונסעתי, ונסעתי ולא היה איכפת לי אם נמות שנינו
כבר עכשיו.

הימים שבאו עלינו לאחר מכן היו ארוכים וקצרים גם יחד. ימים
מהולים בעצבות מרירה, ימים מהולים בפחד, ימים בהם אלוהים לא
היה בנו עוד. הימים שבאו עלינו היו האחרונים בימיו של מיכאל
שלי....



המשך יבוא...