הלכתי לאורך החוף, מקשיבה לרחש הגלים הקצבי והתמידי, לקריאות
השחפים הדואים מעלה ומטה, נשאים על פני זרמי רוח בלתי נראים
לעין, ולשלווה המתוחה וצופנת הסוד שעל טיבה שמר הים מכל משמר
עמוק מתחת לגלים, בשורשיו עתיקי היומין.
גלים ליחכו את כפות רגלי היחפות, ממלאים את עקבותי העמוקים
בחול הרך במערבולות קצף קלושות שמחקו כל זכר לכך שבן אנוש דרך
שם.
כך היא דרכו של הים, הוא מאמץ אל תוך מעמקיו כל מה שנקרה
בדרכו, במחזוריות מתמדת וללא רחמים, בין אם זוהי קונכייה
גלמודה שאיבדה את יושביה, ובן אם זה צלם אנוש, בשר ודם.
הים לא עושה סלקציות.
השמש השוקעת צבעה את פני הים בזהב, ואילו השמיים התכהו לגוון
אינדיגו עם משיכות מכחול ארגמניות. הרוח הקרירה מצפון ליטפה את
פני בזרועות קרירות של יגון, לוחשת באזני סודות ישנים, שמות
שלא רציתי לשמוע. שמות שלקח הים. כי כזו היא הרוח, מביאה עמה
כל מה שנקלע למחולה הסוער.

ואילו הים רק לוקח.