תחשוב על זה ככה, אתה בבית מרקחת, סליחה. בתור לבית מרקחת.
מאחוריך אשה שמנה עם הילד המכוער שלה, הוא בוכה. אתה מנסה
להתעלם מהבכי אבל הוא קודח לך חור בגולגולת ומתיישב שם, חופר
לך בפנים עם סיכות. אתה מסתובב ושולח לאשה השמנה מבט מתוסכל,
האישה השמנה קולטת את המבט מפרשת אותו ומנסה להשתיק את הילד.
היא מסננת בכעס סינונים ברוסית. הילד מתמרד ובוכה חזק יותר.
השמנה מעיפה לו סתירה.
נהיה שקט. הילד מסתכל על האשה במבט מופתע. אתה מסתכל על הלחי
שלו שתופחת. השמנה מסתכלת מסביב, מוודאת שאף אחד לא מאשים
אותה. כמה שניות עוברות, התור לא מתקדם. טיפות של זיעה מתחילות
להיווצר לך מתחת לבית השחי. אתה מסתכל על מחוג השניות הענק
בשעון היד שלך. הוא זז, ללא ספק זז, זה רק האוויר שעומד. אתה
מציץ לקדמת התור. שום דבר לא קורה שם. לפניך אדם זקן, לבוש
מקטורן מבד עבה, הוא עומד בקושי על רגליו הדקיקות ומתחיל
להעלות ריח שתן. החום וההמתנה מתחילים לעשות את שלהם.
טיפת התקווה שעוד הייתה לך מתאדה כלא הייתה. אין סיכוי שתוכל
להידחף, לא כשאדם זקן ומצחין עומד לפניך. עכשיו זה ריח השתן
שמציק לך. מרקד לך באף ומצהיב את הגרון.
אתה מתחיל לשמוע זבובים. אתה מחפש אותם, מסתכל למעלה למטה,
מסתכל לצדדים, נתקל במבטו של הילד. הוא מתחיל לבכות. הפעם חזק
יותר, בנחישות. השמנה, בביטחון, מרימה יד אחת ומנחיתה לו.
הילד מפסיק. מסתכל עליך במבט מבוהל ומחדש את הבכי. עכשיו כבר
כולם מסתכלים. השמנה לא נהנית מתשומת הלב, היא תופשת את הילד
בכף היד וגוררת אותו אל מחוץ לתור כמו שק תפוחים. הבכי שלו
נגרר גם כן, נקטע כשגופו הנסחב נתקל בחפצים. היא משתדלת להחביא
אותו מאחורי אחד המדפים ומוסיפה להנחית עליו את פרקיה עמוסי
השומנים. אי נעימות נושבת בתור לצרחותיו של הילד. אתה מרגיש
אותה חודרת בעצב הזנב מטפסת לך על עמוד השדרה ונפלטת דרך
השקדים. הזקן שלפניך מתחיל לנוע. אתה תוהה לאן יש לו ללכת
וקולט שהוא בכלל מסתובב. נע על ציר חלוד מתמקם לכיוון השמנה
ומתחיל להתקדם, בדרך הוא אוסף מאחד המדפים נר ענק שעוצב כחנוט,
סוחב אותו איתו ביד אחת ונתמך עם השנייה במדף כדי לנוע הלאה.
הוא מגיע למרחק קצר מהשמנה ובדיוק כשהיד שלה מונפת באוויר
לכיוונו של הילד הזקן נשען מעט אחורה, נדרך כמו קפיץ ושולח את
היד המחזיקה בנר לכיוונה של השמנה.
חצי עולם שותק עכשיו. גבו מתעקל והנר נשמט לרגליו בחבטה
עמומה.
השמנה, שרק עכשיו שמה לב לקיומו, מסתכלת עליו ומתחילה לצחוק,
צחוק רע ואכזרי. הזקן מביט על הנר הנח לרגליו, טומן את פניו
בידיו ומתחיל לבכות. אתה לא יכול לעמוד בזה יותר. במצבים כאלה
קשה להתנהג בהיגיון. עכשיו נגיד שיש לך אקדח, ברשיון. ונגיד
שלקחת אותו הפעם איתך. לא כי התכוונת להשתמש בו. פשוט ראית
חדשות לפני שיצאת מהבית והראו שם בחור שערבי אחד פגש אותו
בטיילת והשאיר לו עין בצוואר. פתח אותו כמו שפותחים קופסת
שימורים. הפחיד אותך קצת וחשבת ליתר ביטחון, שיהיה.
אתה שולח יד ושולף אותו. מנפנף בו לעיני כולם ומצווה על כולם
להתכופף. אף אחד לא ממש מקשיב לך אבל לך זה לא משנה. אתה ניגש
לבחורה השמנה ואומר לה אם את לא מוצצת אותו עכשיו הילד מוצץ
לסבא.
גם היא לא ממש מקשיבה לך אז אתה דופק לה סתירה ואחריה עוד אחת.
עכשיו אתה שולף את האקדח.
כולם מתכופפים כשהם רואים אותו וגם היא מתכופפת על ברכיה
הספוגיות ומתחילה למצוץ. אתה דוחף את הראש השמן שלה וצועק לה
יותר עמוק תחשבי שזה קרטיב. אתה רוצה שהיא תסבול כמו שהילד
סבל. שתבכה כמו שהסבא בכה. חלק מהאנשים ששוכבים על הרצפה
מציצים בנעשה. אתה מרים את השיער שלה כדי שהיא תוכל לראות את
זה, היא מתחילה לבכות. אתה מרוצה.
אתה משחרר אותו מהפה שלה מכניס אותו חזרה ולוקח את הסבא לקדמת
התור. שם אתה שואל אותו מה הוא רוצה ומצווה על הרוקחת שתביא
לו. אתה שולח אותו הביתה בלי לשלם. לעצמך אתה לוקח את חפיסת
הנורופן שבשבילה באת מניח שטר של חמישים ומשחיל אותו מתחת לידה
של הרוקחת. תחשוב שהרוקחת חמודה. היא מסתכלת עליך בחשש. אתה
מסתכל בה חזרה בביטחון. השארת רושם חיובי אתה חושב.
זמן ללכת.
אתה מייעץ לכולם שלא יעזו אפילו לזחול למרצפת סמוכה, שישארו עם
הלשון דבוקה לאדמה, שחבל שתצטרך לחזור כדי לחתוך להם אותה
ומתחיל ללכת לכיוון היציאה. בדרך החוצה אתה שם לב שהילד של
השמנה לא שכוב על הרצפה. אתה שם לב שהוא מסתכל עליך. קורא לך
בעיניים מלאות הערצה. אתה חוזר אחורה, מרים אותו ביד אחת
כשהשנייה עדיין אוחזת באקדח ומבצע יציאה זהירה מהמקום באופן
סופי.
טוב. עכשיו. תחזור אחורה אל הרגע ההוא לפני ששלפת את האקדח.
הזקן מליט את פניו בידיים גרומות. בוכה בכי תמרורים. תחשוב שלא
לקחת את האקדח. תחשוב שאין אקדח.
שאתה מהאנשים שבכלל סולדים מכלי נשק. עכשיו תחשוב על ההרגשה
שזה עושה לך. על הגועל נפש הזה שמתערבל לך בבטן. תחשוב שהזקן
בסוף חוזר אל התור ואנשים מתחילים להתווכח איתו שפה לא שומרים
תורים. תחשוב שהוא מוותר והולך הביתה והתור שלך מגיע בסוף ואתה
מקבל את הנורופן שלך ושהילד הולך עם השמנה הביתה ושאתה עכשיו
שוכב על המיטה שלך בבית פותח את העטיפה שולף כדור אחד החוצה
ובולע אותו בלי מים.
אחר כך בולע עוד אחד, אחריו עוד אחד. אחר כך אתה לועס את
האחרים.
תחשוב שאתה לא מהאנשים שפוחדים למות, תחשוב שאתה מהמתאבדים.
אחר כך הלב שלך מאיט, מבעבע בתוך עצמו, אדים חמים עולים ממנו
ישר לראש שלך ומרככים לך את הגולגולת מבפנים. אתה נוגע בה עם
היד וזה מפחיד אותך. פתאום אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים שעוד
לא עשית, אתה מתחיל לשמוע סוסים. אתה נזכר שרצית לפתוח חווה
פעם, אתה נזכר שעוד נשארו לך חלומות. בכוחות אחרונים אתה קם
מהמיטה ויוצא אל הרחוב, הוא נשאב לך מתחת לרגליים ואתה מועד.
משותק אתה מביט למעלה אל עבר העוברים ושבים.
כולם מסתכלים בך וממשיכים ללכת. אתה מחפש את מה שמפעיל את
מיתרי הקול. אתה מנסה להדליק את השרירים ושום דבר, הכל כבוי.
אז אתה רואה את הזקן ההוא, מאכיל חתולים במדרכה שממול. הוא
מסתכל עליך, בוחן אותך לרגע וחוזר חזרה אל החתולים. אחריו אתה
רואה את הילד, משחק עם מכונית מפלסטיק, הוא מבחין בך, מתקרב
אליך, מפיח בך תקווה ואז מתכופף אליך ומסיע לך אותה על האף.
תחשוב על זה ככה.

עכשיו תחליט לבד.