כל יום, עם חזרתו מהעבודה, החנה אבי את הפיג'ו הישנה לא רחוק
מהצוק. הוא הוציא את הכנפיים והקסדה ועמד מול הנוף, כשרגליו
מתלבטות בין הצוק לשמיים. כך הוא עמד כחצי שעה, כשבדרך כלל
אירחו לו לחברה עוד מספר אנשים שבאו לצפות באיש המוזר, הלובש
קסדה כסופה וכנפיים מעץ, ובוהה בהתמדה בחלל.

אבי לא ממש הסתדר איתם, בין אם היו אלה הצעירים חסרי המעש
שניסו לשכנע אותו לזנק, ובין אם היו אלה הזקנות חסרות המעש
שניסו לשאול אותו לפשר העניין. אבי המשיך לשקול את האפשרויות
שלו, ובכל יום בחר שוב להכניס את הכנפיים והקסדה לתא המטען
ולחזור הביתה. בבית תחכה לו הטלוויזיה, ואולי גם דואר -
חשבונות חשמל, קטלוג הקניות בכרטיס אשראי, ועוד.

מאז שהיה בן 8, חלם אבי לעוף. כשהיה בן 12, בנה יחד עם הבן של
השכנה, פליקס, את זוג הכנפיים הראשונות שלו. מאז, הגיע כל יום
אל הצוק. בגיל 20 שם לב לראשונה שהכנפיים בטח קטנות מדי בשביל
לשאת את הגוף שלו, שגדל בינתיים, לעננים. הוא הרכיב לו זוג
כנפיים חדשות, גדולות יותר, ואף רכש לו קסדה.

מדי יום ויום הביאה אותו הפיג'ו המקרטעת אל הצוק. מדי יום ויום
היא החזירה אותו הביתה.

היה זה יום קיץ חם, כרגיל. כבר שהגיע לצוק, ראה אבי כי עומד
לידו חמור שחור. הוא לא זוכר שראה את החמור הזה אי פעם בעבר.
הוא החליט להתעלם ממנו, ולהמשיך בפרוצדורה היומית המוכרת לו כל
כך. הוא חבש את הקסדה, לבש את הכנפיים, ונעמד על שפת הצוק.

כך התנודד לו אבי על קצה הסלע הענק, שוקל את האפשרויות כבכל
יום.

"קפוץ", נשמע קול מאחוריו. אבי הסתובב בבהלה ולא ראה אף אחד,
מלבד החמור השחור.
"כן כן, זה אני מדבר, החמור". אבי מיד הבין כי מדובר במעשה
קונדס של ילדים חסרי מעש, כמו שכבר קרה לפני שנתיים, כשצצו
מבין השיחים והמטירו עליו ביצים וסודה לשתיה.

אבי הביט לכל הכיוונים, ולא ראה אף אחד. הוא החליט להמשיך
במעשיו, תוך התעלמות מהעניין. ביצים וסודה לשתיה עוד לא הרגו
אף אחד.

"זה ממש מעליב, ההתעלמות הזאת שלך". אבי הסתובב שוב, מרוגז,
ולא הצליח לראות אף אחד מלבד החמור. נו, שיהיה - "ממתי חמורים
יודעים לדבר ?!".

"אני לא חמור רגיל. אני פה בשליחות"
"שליחות ? מי שלח אותך ?"
"זה לא רלוונטי כרגע. יותר חשוב שאני אמסור את מה שאמרו לי
למסור לך"
"מה אמרו לך למסור לי ?"
"תקפוץ."
"מה ? מי אמר לך ? למה ?"
"פשוט קפוץ."
"אבל..."
"קפוץ. הגיע הזמן."

מיותר לציין שאבי היה מבולבל מעט, חמורים מדברים שאומרים לו
לקפוץ הם לא מראה שבשגרה.

אבל הוא קפץ.