היום תליתי בפעם הראשונה בחיים שלי מתלה. מתלה אמיתי מעץ
למגבות ולכובעים שלי. אני מסתכלת עליו כל היום, מאושרת. איך לא
חשבתי על זה קודם? לפעמים, אני מאחרת לחשוב.

כשהיא ישבה מולי על המיטה הרגשתי קצת נבוכה. אחותי הקטנה סיפרה
לי שהיא רוצה לשכב עם החבר שלה. היא ביקשה שאני אקנה לה
קונדומים, אפילו לא בת 15. ואני, שבקושי העזתי לגעת במישהו
כמעט נחנקתי. בשבוע שאחרי קיבלתי מיטה חדשה, צ'יטה התיישבה
וקצת קנאה במיטה החדשה שלי. קראתי לה צ'יטה כי היא היתה מנומשת
כזאת והזכירה לי את הצ'יטה של צ'יטוס.
שירי חבקה אותי כמעט בדמעות. "מה קרה לך צ'יטה בובה?" היא שוב
רבה עם אמא. זה קורה הרבה. לאחרונה הרבה יותר מדי, לא רק
בשבילי, גם בשביל אמא וצ'יטה. העניין עם צ'יטה היה פשוט- היא
עשתה מה שבא לה. היו מין חוקים ברורים שכאלה, שכל מתבגר ידע,
והשתדל להקפיד עליהם. צ'יטה סירבה בתוקף לציית לחוקים. זה לא
היה בשבילה. היא אפילו לא היתה נפש חופשיה של פרפר, היא היתה
נפש של פרפר כלוא בתוך צנצנת. אני הייתי בורחת אליו בכל פעם
הריבים והצעקות התחילו. נגמרו לי הכוחות. הייתי יושבת אצלו
שעות, חשבתי שככה זה יותר טוב.

וכך קרה שאיבדתי את המעמד שכה ייחלתי לו לטובת הצ'יטה שלי. כבר
לא יכלתי להרים את ראשי בכבוד כיאה למתבגרת מרדנית. אני כבר לא
הכבשה השחורה.

האמת, הבנתי למה היא שונאת אותה כל-כך. ילדה עם מח של אישה
ואישה עם מח מקומט. זה פשוט היה צפוי. ועם הזמן זה רק החמיר.
אמא לא ידעה איך להתמודד, היא חשבה שהיא סוג של פסיכולוגית
דגולה. לא יכולתי להסתכל עליה בכלל, בכל פעם שחשבתי עליה
התחלתי לבכות. אני חושבת שבאיזשהו מקום אמא הרגישה לא נוח עם
העובדה שיש לי ולצ'יטה מוח הרבה יותר בוגר ומתפקד. עם הימים
צ'יטה התנתקה מכולנו, בעיקר מאמא. היא הסתגרה בחדר שלה שעות,
ציירה על הקירות, ישנה, קמה, אכלה והקיאה.
היינו שמים לה מגש של אוכל ליד הדלת והיא היתה משאירה אצלה את
הסכינים.

יום אחד היא ישבה לי שוב על המיטה. שמחתי היא יוצאת מהחדר הזה
שלה. "מירב, אני מקיאה, כלומר אני אוכלת ואז מקיאה."
"אז את בולימית?"
לא, מירב, אני פשוט מקיאה את כל הגועל. כל הגועל הזה, של עצמי,
של הקיום, של מה שאין לו מקום בתוכי, זה לא כדי להרוס את עצמי,
זה כדי להיות יותר שלמה. לסבול את ההווה, להקיא כדי לדעת שעוד
מעט יהיה לי קצת יותר טוב".
חיבקתי אותה והתחלתי לבכות בכי של חוסר אונים. "יהיה בסדר
צ'יטה". גם היא בכתה ונחילי איפור שחורים זרמו לה על הפנים.

בבוקר שלמחרת אבא מצא אותה בחדר, על הרצפה. ארבעה חתכים חצי
מדממים ליד כתף ימין. והיא בקושי מסוגלת לזוז או לדבר.
באותו היום בערב, כבר ישבתי במחלקה הסגורה בגהה.

היא לא ניסתה להתאבד, רק חשבה על זה שעות ארוכות. היא גם היתה
ככוכבת הוליוודית עם ריסים ארוכים מרפרפים וענקי יהלומים.
"שירי יוצרת לעצמה עולם של אשליה כי היא לא מצליחה להתמודד עם
ההווה שלה". תמיד אחרי שאבא ואמא היו יוצאים משיחה עם הסגל אמא
הלכה לקנות עוד ספר לעזרה עצמית. "את מבינה מירב, שירי לא חולת
נפש, יש לה הפרעה נפשית. וגם יש לה חוסר איזון כימי במוח".
הרופאים החליטו שהיא צריכה כדורים. לדעתי זה רק גרם לה להשתגע
יותר.
"ורק עוד קצת זמן בבקשה. פשוט שלא הצלחנו לאבחן, היא מורכבת."

והזמן עבר, וצ'יטה נשארה שם. ולאט לאט כולם עזבו, הבחור
הדיכאוני, הבחורה הפוסט טראומטית, נראה היה כאילו כל מי שהיה
במצב הרבה יותר קשה משלה נחלץ ממנו. והיא נשארה שם חודשים.
והמצב לא השתפר. למעשה הוא רק החמיר. היא היתה מסתובבת בקיץ עם
מעיל פרווה יד שנייה.
וגם כשהיתה לה יומולדת 15 ואמא ואני באנו אליה עם עוגה, היא לא
הסכימה לפשוט אותו. למרות שאמא התחננה.

הפסקתי לברוח אליו. הוא לא עשה לי הרבה טוב. והקיץ היה חם, חם.
ולאמא ולאבא נגמרו הכוחות. הם היו חוזרים מביקורים אצל צ'יטה
אבודים כל-כך. כולנו התקשנו לספוג את התחושות הרעות שנשארות
איתנו אחרי הביקורים אצל צ'יטה. נשארתי רוב הזמן בבית מפחדת
מעצמי. יושבת מול המאוורר הישן ומנסה לקרוא קצת ספרות יפה.
הייתי עייפה והעיניים שלי סתם רקדו על המילים. לא התפלאתי
שלצ'יטה נמאס. היא היתה שם כבר חמישה חודשים ולא רצתה לחגוג שם
חצי שנה. היא תכננה איך לברוח משם. היא לא תיארה לעצמה שזה קל
עד כדי גיחוך. פשוט לחצות את שער הכניסה ולצאת.

באותו היום אחרי הצהריים הכל נגמר. מצאו אותה שוכבת בואדי עם
שם ערבי בצפון. אני לא רוצה לזכור את השם שלו בכלל. היא היתה
תלושה כל כך ויפה כל כך. שלווה. היא בלעה קופסא של כדורי שינה.
אמא לא יכלה לישון בלילות והרופא נתן לה מרשם. וככה צ'יטה שלי
היתה, כמו כוכבת הוליוודית בודדה שלא הצליחה לטרוף את העולם.
שוכבת כמו נסיכה בין קוצים יבשים.

היום כשאני שוכבת לידך בלילה ואתה כבר ישן, אני מסתכלת עליך
ועל המתלה החדש שיש לנו בחדר ובוכה. אם רק הייתי חושבת על זה
קודם, הייתי מצטרפת אליה, שלא תהיה לבד. כמה הייתי רוצה לספר
לך. אבל אני פשוט לא יכולה.