לפעמים אני כל כך חלשה
נדמה שאני עומדת להתעלף
והכוס תיפול מידי ותתנפץ לרצפה, כמו הלב שלי.

אני נזכרת איך בחרתי לבטוח
ואיך עד היום הזה אני לא שלמה.

הכאב עדיין שם, יחד עם הגעגועים.
אני פשוט שבורה.

סחרחורת, גוש בגרון.
נדמה שהגוף שלי החליט להשתתף בצערה של נשמתי.
או שאולי גם הוא מתגעגע למה שהיה ולא יחזור.

אני לא יכולה יותר.

גם אם הכוס תפול ותתנפץ בזמן שעוד פעם יבזיק בי זכרון מתוק עד
כאב, היא לא תצליח להשבר לרסיסים קטנים מספיק.
זה לא הוגן שרק אני לא יכולה להתאחות.
אז שתיפול כבר, שתנסה את מזלה, שתתנפץ.
בשבילי, העולם כולו כבר שבור.