מניחה לרגע את כל האנשים הקרובים אלי על סקאלה. רובם נמצאים אי
שם באמצע הסקאלה, קרובים אבל עד גבול מסויים. כמעט אף אחד לא
עובר לאזורים הקיצוניים, לקצוות. רק בודדים מאכלסים את הקצוות
הפרועים שלי, את המקומות בהם ורק בהם, אני הכי אמיתית. ואז באת
אתה, גורל או אולי מקריות.

בטני מפרפרת פרפורי התרגשות. הראש מלא בניחושים. איך הוא יהיה?
האם נזרום? האם נהנה אחד מהשניה? אולי סתם נשב זה מול זו
ונשתוק? אולי הכל ילך עקום ואני אאלץ לברוח משם בבושת פנים?
דוחפת את המחשבות המפחידות הצידה. בעצם אין לך מה להפסיד. את
יכולה לצאת מכאן רק מורווחת. פותחת את הדלת, יוצאת מהאוטו שכבר
חונה היכן שאמרת. אין סיכוי שייתנו לי כאן דו"ח.

אתה מחכה לי, עם חיוך מאוזן לאוזן שלא מסגיר שום תחושת פחד או
חשש. מבטי נופל עליך ופתאום הכל נהיה קל. משהו בי יודע ששום
דבר לא יתפקשש. דמות וירטואלית שהפכה למוחשית בן רגע. הרגע
הזה, בו נשמה מקבלת פנים גורם לי לפרפור לב רגעי. נמשכת אליך
ממבט ראשון. שולחת מבט אחרון בחלון הרכב, דמותי משתקפת דרך
האבק, אני מסדרת את השיער סידור אחרון, מיישרת את השמלה וחושפת
חלק גוף נסתר.

אנחנו מתנשקים, שפתיים ללחי ובוחנים אחד את השניה. אתה מוביל
אותי אל המעלית. עולים לקומה רביעית, במעלית קטנה וצפופה ולרגע
אני נותנת דרור לדמיוני ומריצה בראשי סצינה מסרט פורנוגרפי
עדין, בכיכובנו... רואה בדמיוני איך אתה מסיר ממני כל זכר
לבגד. לפני שאני מספיקה להשלים את הפנטזיה בראשי, המעלית נעצרת
ואיתה הלב שלי. מקווה שאתה לא רואה על פניי את מחשבותיי.

אני קולטת איך אתה שולח מבטים חומדים אל ישבני ומחזירה לך במבט
חושק ומצועף. אתה מוביל אותי אל הספה והולך אל המטבח. אני
מנצלת את ההזדמנות להצצה חטופה במראה, הכל במקום, את יכולה
להירגע. המחשבות שלי מתעופפות במהירות אימים ואני לא מספיקה
לעקוב. גם אתה לא עומד בקצב, אתה יוצא מן המטבח בצעד חושני
ובוטח ומניח מולי כוס קפואה ובה קולה מחייה נפשות. בדרך אתה
מדליק את המזגן ופותח חלון, שהדירה לא תסריח מהסיגריה שהדלקתי.
אני מתחילה להתאושש מהחום הנוראי והחששות שהפשירו לחלוטין,
נוסכים בי רגש של ביטחון. כן, מהרגע הראשון אני מרגישה איתך
בטוחה לחלוטין.

השיחה זורמת בצורה חלקה. אנחנו עוברים למחשב ונכנסים לאתר
שלנו. האתר שלנו... המקום בו נפגשנו, נפש כותבת עם זו התאומה
לה. החיבור כל כך מדהים, גם כשהיה רק וירטואלי. תחושה מוזרה
מתפשטת בגופי. לשבת לידך, מול הבלוג שלך... להסביר לך איך
עובדים הדברים... המחשבות שלי שוב מתעופפות אל עולם הפנטזיות
ובדיוק כשאני מגלגלת במחשבתי את הרגע בו גופך ייצמד לשלי,
מצלצל הפלאפון שלך. חבר שלך על הקו. אתה מקדיש לו כמה דקות,
והוא מבקש ממך למסור לי נשיקה בשמו, הוא כבר שמע עלי. בלי
לחשוב פעמיים אתה מצמיד את שפתיך לשלי ומדביק לי נשיקה חצי
תמימה.
באותו רגע בו שפתיך נחו על שלי, משהו בי ידע שאתה משהו מיוחד.


הייתי רוצה להיסחף איתך אל מעבר לכל דמיון. הייתי רוצה להרגיש
אותך עד הסוף. אבל אתה מחכה. רוצה להתנקות. אתה כל כך מיוחד...
הדרך בה אתה עושה דברים, אפילו הפשוטים ביותר, כל כך שונה מכל
דבר שאני מכירה. אתה נותן לי תחושה שכל מה שהכרתי, כל מה
שחלמתי... כל אותם דברים שליוו אותי חלקים גדולים מחיי, אינם
שלי בעצם. הם תופעת לוואי של המקום בו גדלתי, של החינוך
שקיבלתי... ואני מבינה פתאום שאפשר אחרת. שמותר לי לחשוב גדול,
לדמיין, לפנטז... שאין דבר שיכול לעצור אותי.

הזמן עובר ואני מרגישה איך אני מתקרבת אליך יותר ויותר. מדי
פעם אני חוזרים החששות, אך הם חששות מסוג שונה. חששות מקרבה
יתרה ולא מריחוק... למרות ההיכרות רבת השנים שלי עם עצמי, אני
מגלה על עצמי דברים חדשים.

באותו ערב קסום, בו זכיתי להרגיש אותך בדרך בה רציתי מהרגע
הראשון, משהו נשבר בי. הבנה מסוימת שהיתה לי לגבי עצמי נופלת
מגובה החומה עליה נבנתה ומתנפצת בקולות עזים אל האדמה, מותירה
עליה רסיסים טראגיים קטנים. לימים, אבנה מהם תובנות חדשות, אך
לעת עתה, אני משאירה אותם מפוזרים על הרצפה, תזכורת חותכת בשר
לדברים שהיו טבועים בי ואני מנסה להעלים.

מי יודע לאן דברים יתגלגלו. אינני יודעת כיצד לצפות אותך.
ואינני רוצה בזה. אני אוהבת את הדרך בה אתה מפתיע אותי. את
הדרך בה אתה עושה משהו, חושף אותי אליו, בדרך שאיננה מכוונת
אליי בלבד ואז בודק עד כמה נפגעתי, אם בכלל. ואני? מפתיעה את
עצמי לעיתים, כשמגלה שבעצם, לא נפגעתי.
קשה לי לנחש מה צופן לנו העתיד. לא רוצה לנחש. טוב לי עם חוסר
הידיעה. מה שלא יהיה, יודעת שלעולם לא אשכח את אותה נשיקה חצי
תמימה שנתת לי בפגישה הראשונה.

יש ביננו רגעים קסומים כל כך, בהם הכל מקבל גוון הזוי. הצבעים
בוהקים יותר, המחשבות חדות יותר, המשיכה בלתי ניתנת להסבר שלא
לדבר על שליטה. רגעים בהם אני מאבדת את עצמי, מתקלפת ללא מעצור
ומוצאת אותך יושב בקצה הסקאלה שלי.