תביא לי קולה

זה היה אחד מהרגעים האלה. אתה עושה פעולה פשוטה, פשוט חי את
החיים שלך ואז הכל מתנפץ לך בפרצוף. אני ויולי ראינו טלויזיה
ואז קמתי להביא לעצמי קולה מהמקרר. כשחזרתי הטלוויזיה היתה
כבויה ויולי רצתה לדבר. כן, הגיע הזמן לשיחה שאף אחד לא רוצה
לשמוע מבת זוגתו או מהבוס שלו. מסתבר שהיא התעצבנה על זה שקמתי
ולא שאלתי אותה אם היא רוצה גם לשתות משהו. טוב, אז תגידו,
וואלה נריב קצת ואז יהיה מייקאפ סקס והכל יהיה בסדר. מסתבר שלא
הפעם. תקופה של יחסים מתוחים בינינו הגיעה לסיומה.
למעשה, יולי הלכה לפי שיטה שיותר מאוחר גיליתי נקראית שיטת
הטלת המטבע החדשה לקבלת החלטות בחיים. לפי השיטה החדשה כאשר
אתה לא בטוח במשהו, תטיל מטבע. נגיד אתה צריך לבחור בין שתי
בחורות. שתיהן נחמדות, לכל אחת יתרונות וחסרונות אבל עדיין
מוקדם לדעת מי מהן היא "האחת" או לפחות "הזמנית". לוקחים מטבע
וזורקים. בחורה א' היא עץ ובחורה ב' היא פאלי. יוצא פאלי ואז
אתה מסתכל על המטבע וחושב "שיט, חבל שלא יצע עץ" ואז אתה מבין
שבעצם אתה מעדיף את בחורה א'.
מה זה קשור לאיך שיולי זרקה אותי? באותה מידה היא יכלה לבקש
ממני, כשהלכתי למטבח, להביא לה משהו לשתות. היא אפילו יכלה
לבקש ממני לחתוך אבטיח ובטח הייתי עושה את זה בשבילה. אבל היא
רצתה כנראה באיזשהו מקום לבחון את הרגשות שלה על ידי הטלת מטבע
שבמקרה היתה אני. אם היא היתה רוצה להישאר איתי היא יכלה לבחור
בזה. אמנם ברוב חוסר התחשבותי לא הבאתי לה קולה שזה פחות או
יותר הצד שעליו נפל המטבע אבל היא יכלה גם לבקש שאני אביא לה
קולה, או לדבר איתי על זה או סתם לכעוס ואחרי זה להירגע. אבל,
ברגע שהמטבע נפל, הבחירה שלה היתה ברורה.
היא לא אהבה אותי יותר.

מצטערים להודיעך

בחודש מאי 2002 פיטרו אותי. זה בא לי בהפתעה מוחלטת, כמו דברים
שבאים בהפתעה מוחלטת גם אם מצפים להם מראש. תקופה קשה בתחום
תשתיות המחשוב. מה זה? אתם בטח שואלים. נו טוב, זו לא תהיה
הפעם הראשונה שאני אצטרך להסביר במה עבדתי. תמיד קיוויתי שיגיע
איזה סרט שובר קופות שכולם ילכו לראות אותו ויהיה בו איזה בראד
פיט או קיאנו ריבס שיסללו כבלים בין המחשבים ליצור רשת ויחברו
את הכל לאינטרנט. אני זוכר שלפני שהכרתי את יולי הייתי הולך
לדייטים שכמעט כולם היו על הפנים. "טוב אז מה אתה עושה" היו
שואלות אותי הבחורות. וכשהייתי אומר שזה משהו במחשבים הייתה
מגיעה השאלה הבלתי נמנעת, כמו רכב בלי ברקסים, "אז מה אתה
תוכניתן?" מבחינתי זה כמו לשאול חרט אם הוא נגר, שחקן כדורגל
אם הוא שופט במשחקי כדור עף.
אני חושב שבמסיבות, שם הייתי טיפה יותר משוחרר ואולי קצת יותר
שתוי, הייתי מסביר באריכות על הנושא. איך כל משרד, גם הקטן
ביותר צריך שהמחשבים שלו יחוברו אחד עם השני ומישהו צריך לדאוג
לחוטים בקירות שמגיעים לרכזות ולשרת המרכזי שמספק את הדואר
האלקטרוני ואת הקבצים ולטייפים שמגבים אותו וכך הלאה. כל זה
היה בעיקר מזכה אותי בהנהוני ראש סתומים במקרה הטוב ובמשפט
המחץ "אם אתה אומר" במקרה הרע. בסופו של דבר זה נמאס.
איכשהו עם יולי כשרק הכרנו לא דברנו על מה אני עושה, והיא אף
פעם לא תחקרה אותי על זה וכנראה שזה כבר לא יקרה. פעם יצא לי
לשמוע אותה מתארת את מה שאני עושה לאיזה מישהו שהתחיל לתחקר
אותה באיזו מסיבה. זה היה מאוד משעשע אבל גם מפתיע לגלות כמה
היא יודעת על העבודה שלי למרות שידה מעולם לא נגעה במקלדת של
מחשב. אני חושב שזו היתה הנקודה בה האהבה שלי אליה הייתה הכי
חזקה. אני יכול להודות שכשהיא זרקה אותי כבר הייתי במקום אחר,
גם אני כבר לא הייתי בטוח יותר, כך שהכל נהיה אפור עד שהכל
נגמר. לפחות גילינו שאנחנו לא מתאימים לפני ששקלנו להתחתן,
ולהיות כמו ההורים שלי - הולידו ילדים והם מזדקנים בכבוד, אבל
עם אהבה כבויה, גוררת רגלים, מפהקת משיעמום.

בטלה

התקופה שאחרי הפיטורין היתה נפלאה. היה לי זמן לעצמי, ללכת
לטייל, לעשות את הסידורים שאף פעם לא יצא לי לעשות. גם יולי
שמחה שלשם שינוי ניקיתי קצת את הדירה וסידרתי אותה. הבאתי עוד
רמקול מדוד שלי ועבדתי כמעט יום שלם עד שיצא לי בובה של סראונד
במערכת. לא שיולי ממש הכחינה בהבדל אבל השמחה והחופש שלי
הדביקו גם אותה.
אחרי שבועיים וחצי של אבטלה דברים התחילו להשתנות בשבילנו. אני
נהייתי לחיית לילה כיון שישנתי המון ביום וזה התחיל להטריד את
יולי. התקופה הייתה לחוצה בשבילה במשרד הפרסום ולא ממש בא לה
על לבלות כל לילה ואפילו דחתה סקס כמה פעמים. פתאום התחלנו
לחיות את חיינו בנפרד, אבל אותה בדירה, כמו שותפים שכמעט לא
רואים אחד את השני.
יולי התחילה ללחוץ עלי שאני אלך ללשכת עבודה ולסוכנויות כח
אדם. זה מרגיש לי מוזר שאני הולך למדינה להתחנן בשביל כסף, כמו
גרסה מורחבת של ההומלסים שלאחרונה ממלאים את תל אביב. כשאמרתי
את זה ליולי היא ממש התעצבנה. היא צדקה, במובן מסויים. משהו
צריך לשלם את החשבונות  יש לי אמנם חסכונות אבל אני אפילו לא
הזכרתי אותם מחשש שנגרר לשיחה לא טובה לגבי העתיד שלנו, חתונה,
ילדים וכאלה. אף פעם לא דיברנו על זה למרות שכל הזמן זה ריחף
מעל הראשים שלנו כמו ענני גשם. אולי בעצם יותר כמו ענני גשם
בעיר ממש מזוהמת כמו לוס אנג'לס  שאתה לא יודע אם ישטפו את
הזיהום לביוב או שיורידו גשם חומצתי ומסוכן שיצרוב את כל מה
שחשוף בחוץ.
דגתי את כל תלושי השכר מהשק בו אני מחזיק את כל המסמכים
החשובים שלי. נסעתי לחברה שפיטרה אותי חמוש בבגדים קצרים
וכפכפים כדי להחתים אותם על הטפסים של האבטלה. כל שנה המדינה
מוסיפה עוד מחסומים ביורוקרטיים בפני קבלת דמי אבטלה. האנשים
בחברה היו נחמדים אלי אבל בעיקר עסוקים בעבודה שלהם. מילאתי את
שאר הטפסים והלכתי ללשכה רק כדי לגלות שיש שביתה.

בחזרה

יש לי בעיה מסוימת, אני לא יודע אם לקרוא לה ממש מחלה נפשית,
אבל אני יודע שהיא לא מרפה ממני, גם עכשיו אחרי כל מה שקרה.
אני כל הזמן חוזר במוח שלי לעבר, חופר בזיכרונות הרעים ומנסה
לדמיין מה היה יכול להיות אחרת. אני מדמיין את עצמי חוזר לעבר
במכונת זמן פנימית ומתקן שגיאות. אני משתדל להשתיל את הידע
שצברתי ואולי גם להתחיל דברים מוקדם יותר וגם להתפרק כמו שלא
יצא לי בילדות. מה שמעניין הוא שברוב הפעמים אני לא סתם מדמיין
שאני חוזר לעבר ומייעץ לעצמי הצעיר כמו ביפ טאנן הזקן ב"בחזרה
לעתיד 2" אלא חוזר כמו שאני עם מה שצברתי במשך השנים וגם עם מה
שאבדתי.
לדוגמה, אני חוזר לבית הספר התיכון ומתחיל להבריז משיעורים,
להשתחרר קצת, ליהנות מהחיים. מצד שני אני צריך להתמודד עם זה
שאין לי מושג בחומר הלימודי. קשה לעשות בגרויות כשאתה לא מכיר
בכלל את החומר, אבל, אני חושב לעצמי בעודי חוזר לאחור במכונת
הזמן שלי, למה אני בכלל צריך בגרויות? זה לא כאילו סיימתי תואר
או משהו. במקומות עבודה שואלים אם יש לך בגרות אבל אף אחד לא
באמת בודק. זה לא כאילו זה ממש קשור לעבודה שאיבדתי או למהות
של הדברים שעשיתי. חוץ מזה, תמיד אפשר לעשות בגרות ממוקדת
יותר, אקסטרנית.
אני, ליעד הצעיר, מורד כנגד המערכת. טוב, אולי לא ממש אחרי
הכול הרבה אנשים מבריזים והולכים לים באמצע יום לימודים. אני
פשוט מלמד את עצמי הצעיר ליהנות קצת מהחיים, להתפרק כשצריך.
אני מקים להקת רוק, מופיע ב"רוקסאן", לא בשביל להיות מפורסם,
רק בשביל להרגיש חי על הבמה. אני מפעיל את הגוף שלי, כך שלא
יגיע למצב הכפוף, הנוקשה שאליו הגיע אחרי שתים עשר שנה של
כיסאות לא נוחים, שלוש שנים של סחיבת נשק ועשר שנים של ישיבה
לא בריאה מול מחשב.
ואז, אחרי שהדמיון שלי מיצה את כל הדרכים שבהן יכולתי ללכת, את
כל ההשלכות, אני תמיד בסוף נזכר שאין באמת אפשרות לחזור אחורה,
רק לדאוג לעתיד דרך ההווה.

זמן לוותר

כשמובטלים אז יש הרבה זמן לבזבז. יותר נכון להסתכל על זה כזמן
שצריך להוציא אותו איכשהו, להיפטר ממנו כמו ממתקים לא רצויים
שצריך לחלק לאורחים. חלק ממבצע "בזבז זמנך" הייתי קורא את
עיתון הארץ מקצה לקצה ולכן כשהלכתי להרצאה של הנזיר הטיבטי על
התועלת שבזן בודהיזם כבר ידעתי שסין כבשה את טיבט והחלה רומסת
אט אט את המקדשים הבודהיסטים שם. גם ידעתי שממשלת טיבט הגולה
שוכנת בדרמסאלה שבהודו. איך קרה שהלכתי להרצאה על זן בודהיזם
עדיין קשה להסביר ממה שאתם יודעים עלי, אבל ההרצאה של הנזיר
הטיבטי רלוונטית לבעיות שתקפו אותי בתחילת תקופת האבטלה.
בתור טכנאי שטח קיבלתי רכב עם דלק חינם וטלפון נייד. בתקופת
הזהב של ההיי-טק גם המשכורות היו לא רעות ויכולתי להרשות לעצמי
לבזבז כסף על כל מיני דברים. זה נראה כאילו בילויים עולים הרבה
כסף אבל בסופו של דבר נופלים על הדברים הפשוטים, אוכל, נייר
טואלט, שתייה, חומרי ניקוי. המעבר הוא לא קל. אוטובוסים הם די
זולים כל עוד צריך להגיע למקום שיש אליו אוטובוסים נוחים. יצא
לי כבר להיגרר לראיון עבודה במונית כי כבר כמעט איחרתי רק
בשביל להבין שהמשרה שמוצעת בכלל לא מתאימה לי.
הנזיר הטיבטי אמר שצריך לדעת איך לוותר על דברים, על חפצים, על
פחדים, על כעס. הטיבטים, הוא אמר, לא כועסים על הסינים שאנסו
להם את המולדת. הכעס לא יכול להועיל להם. הסינים לא יכולים
להרגיש את הכעס של הטיבטים וגם אם יכלו להרגיש זה לא היה מזיז
להם. אם כך, טען הטיבטי, הכעס רק מסוגל לגרום לנושא אותו צער
וכאב במקום שישקיע אותו בשמחה. כשהוא כועס, הוא אמר, הוא רוכב
על אופניים ועושה מקלחות קרות.
אני פוחד לרכב על אופניים, למות או להיפצע על הכביש. ניסיתי
לעשות מקלחת קרה כשחזרתי הביתה אבל נהיה לי קר מדי אז הדלקתי
את המים החמים. כנראה שאני עדיין לא רוחני מספיק.