איתי היקר,

כבר שנה אני נודדת בדרכים, רובן זרות לי, בארצות ששפתן זרה לי
וכבר שנה אני חסרת מנוח, ללא משען, וללא קורת גג קבועה. בכל
לילה אני ישנה במקום שונה, לעיתים על ספסל בגן ציבורי נטוש,
לעיתים בדירה עזובה ושורצת עכברים.
אנשים מעולם לא הזמינו אותי אל בתיהם, בדור הקר והמנוכר הזה,
אפילו חברים אינם תמיד מתקבלים בברכה כשהם מחפשים מחסה בשעת
מצוקה. אף אדם לא יכניס לביתו אישה בלוית בגדים וקמוטת פנים,
אישה שזקנה בטרם עת.

שנה חלפה מאז אותו יום ארור, שבו רופא לבוש לבן ועוטה שחור
הביט בעיני במבע מלא רחמים ובישר לי שזהו, אין לי למה לחיות.
בני היחיד נפטר.
עוד באותו לילה ארזתי את חפציי וכספי ויצאתי למסעי. עברתי בכמה
מדינות, כל אחת מסבירת פנים פחות מרעותה, אך את מבוקשי לא
מצאתי.
אני חוששת שביום מן הימים אגלה שחפצי אינו בגדר הנמצא והאפשר.
אני כמהה להצטרף אליך, אך אני פוחדת מהדרך שיכולה להובילני
אלייך, ועודני מקווה שמסעי יצלח, שאמצא את אביך.

יום אחר יום כוחי אוזל, אני חשה איך גופי דועך. אינני יראה
מהמוות, הוא בלתי נמנע, כך או אחרת, יום אחד אמות. אין זה משנה
אם מוקדם או מאוחר, אני נרתעת רק מן האפשרות שמבוקשי לא יימצא
בטרם מותי.
אך אולי רק מותי יגשים את מטרת מסעי, אולי אמצא את מושא
מסעותיי שאחריו אני דולקת ללא הצלחה כבר שנה דווקא איתך.

אינני יודעת האם מכתב זה יימצא את דרכו אלייך, אך ליבי אומר לי
שגם אם יגיע, לא יהיה בו צורך, שנינו נהיה שוב ביחד.

אני תשושה מהחיים.
אוהבת ומתגעגעת, אמך.