עת במדבר אלכה ואובד ולמעיינות יהלום אתפלל
ואראה שערייך ודקלי התמר, את שמך הענוג אקלל.
לא אבוא בשערייך, לא אלגום עסיסך הטמא, האיום, האפל
אשא קינה בליבי אך משטמה בעיניי ולמות אוני אטייל.

כי כחוט השני את, העובר בשממה, ולהלל את יופייך בל-רבב
מקדם ומנגב ובשער גן  עדן יישאוהו גם כרוב גם שרף.
אך יהי ויבוא הנווד מן האופק ושם יופייך על ניחר על שפתיו
לחמישים אמותיים יצמחו חומותייך ושערייך ייטרקו בפניו.

ועל כן יריחו, אני אשר בך הייתי, אסתכל בעיניי משטמה
אומנם אזכור את קולך ועסיסך המתוק, אך ממני לא תזכי לדמעה.
אבל בעת קום תרני הזקור המתוח, אעמוד בדקת דומיה
לזכרך, יריחו, אשר יושבת בדד וסביב לבך מתנוססת חומה.

כשיודע אני רצונך התמוהה אלוהים יהיה לי לעד
שאל הישימון הלוהט אשימה פני טרם סביבך ארקד.
כי איני יהושע, לא אקים קול תרועה, לא אחוגה סביבך כמו שד
לא אשפיל את עצמי עד אבק ועד אפר כי כבודי עדיין עומד.

לא אחפוץ לעבוד להלחם ולהתאמץ, ואלייך לבוא ככובש
אלא פעם ביום, ואולי כל יומיים להרטיב את גרוני היבש.