תפסיקו לשאול למה אני לא שמחה ואיפה החיוכים,
תפסיקו להגיד:"פעם היית מאושרת, איפה כל הכיף חיים?"
זה לא כאילו אכפת לכם זה ברור לי לגמרי,
כי כולם פה כשהכל בסדר אך אין אף אחד אחרי.
אתם לא מבינים מה עובר עליי ואתם לא רוצים..
כולם משחקים אותה מתעניינים..
עם חיוך בעיניים, עוד צביטה בלחיים, "אל תדאגי הכל יעבור",
אתם לא מבינים שבפנים נפער לו חור שחור..
אולי תשכחו ממני לאט לאט,
אסתגר לי לבד בחדרי הקט...
ואחשוב...
פשוט רציתי שיהיה טוב וקילקלתי הכל!
כמו בניין בלי יסודות שצפוי שהוא ייפול.
די! זה כבר יותר מידי בשבילי...
לא רוצה להשאר עם הכל לבדי!
כואב לי לחשוב על זה כי אני לא יכולה לעשות כלום!
כואב לי לרוץ שוב למבוי סתום.
כואב לי לחכות לשעות שלא עוברות,
אפילו כבר כואב לי לבכות.
כואב לי להרדם כל לילה בין הדמעות,
כואב להתעורר שוב לאותן המחשבות.
אין לי כבר תשובות לכל השאלות,
אין מי שיבטיח לי את כל ההבטחות.
אין מה שיעלה את החיוך על הפנים,
אין שום דבר הכל נשבר מבפנים.
אל תנסו להבין באמת שזאת טרחה,
אחרי הכל זאת אשמתי.. כל מה שקרה.
אולי לא יהיה לכם כוח לשמוע יותר,
אולי כבר נמאס לי לדבר.
אולי אלך לי למקום אחר,
ואולי יגמר לי על מה לספר.
אז אולי באמת אלך לחדרי להסתגר,
אולי אלך היום לישון ולא אתעורר...