התעוררתי כפות, שוכב על הרצפה, בבגדים שדמו לפיג'מה חסרת טעם
משנות החמישים, בתא אפל ומסריח מצרכיהם של קודמי ב"דירה".
הסתכלתי החוצה - זיהיתי מיד את החומה והמגדל. בית המעצר ביפו.
ניסיתי להיזכר איך הגעתי לכאן.

והכל חזר. פשיטת הימ"מ בלילה שעבר על הדירה של יגאל ומני. לא
הספקתי להרהר הרבה בנושא ושומר נכנס פנימה ומשך אותי החוצה,
ללא מילים. השומר השאיר אותי בתא חקירות קטן, עם ראי גדול
בצידו האחד, ודלת בשני. השומר יצא והשאיר אותי לבד, עומד חסר
הבעה. זיהיתי מיד את שולחן המתכת וכסא העץ הנמוך, והתיישבתי.

לא יאומן שנתפסנו. תמיד היינו כל כך זהירים, במיוחד אני. לא
שמות אמיתיים, לא פגישות - כלום. היינו ממש רוחות רפאים. הכל
מפה לאוזן. אם היו תופסים אותנו עוד בתחילת דרכנו, עוד הייתי
מבין. אבל עם הזמן נהיינו זהירים יותר, חשאיים יותר. מכאן בא
ההלם ההתחלתי שלי מהימצאותי בחדר חקירות.

אדם בחליפה נכנס וקטע את חוט המחשבה שלי.
"דרור עמיר"? שאל החוקר רטורית.
"ואתה?"
"שלום ורמוטר, וזאת השאלה האחרונה שאני עונה לך ולא אתה לי".
שתקתי בהסכמה, והמתנתי.
"אני מניח שמעניין אותך איך עלינו עליכם", הוא זרק לעברי.
זרקתי חזרה "כן" מסוקרן.
"משעשע, אתה מבין, בחיים לא היינו עולים עליכם אלמלא גולן.
הרוצח השכיר שמספיק טיפש לקנות קילו גראס מסמוי."
ידעתי. תמיד אמרתי שהוא יהיה בעייתי. תמיד אמרתי ליואל שהוא
עוד יפיל את כולנו.
"תבין, אנחנו מדברים על קילו, זאת אחזקה למטרות סחר. חמש שנים
בפנים, לפחות. היחידה המשטרתי למלחמה סמים הציעה לו לתת שמות
של סוחרים ולקבל עסקה של שנתיים. שמות של סוחרים לא היו לגולן,
אבל רעיון לעסקה שונה היה לו - מאסר על תנאי, תמורת חשיפת הרשת
שלכם. גולן הועבר אלינו לחקירה והעסקה נסגרה עוד לפני הפשיטה
על הדירה."

לא האמנתי. רשת שלמה שהטילה טרור בעולם התחתון נפלה בגלל סטלן
מסריח.
"אתה רוצה להתחיל לדבר?" הוא פקד.
"מאיפה להתחיל?"
"תפתיע אותי".

הכל התחיל כשהשתחררנו מהצבא. אני בנובמבר, יואל בינואר, ומני
במרץ. זאת בכלל היתה בדיחה, שעם כישוריי הארגוניים, כישורי
הצליפה של מני (הדריך בקורס צלפים), ומומחיותו של יואל בחבלה
(יוצא יחס"פ), נוכל להקים ארגון רוצחים שכירים מתוחכם ויעיל.
בסוף יולי הפכנו את החלום למציאות.

בהתחלה התעסקנו בעבודות קטנות, שהשגנו דרך חבר של מני מתקופת
היסודי ביבנה, שבאותו זמן התחבר עם גורמים בשוק האפור היבנאי
המקומי. הם סידרו לנו עבודות דרכו, בלי פגישות. לא התעסקנו אז
ברציחות, אלא בדברים פעוטים יותר - פיצוץ לבנות חבלה בחצרות
ביתים, חיסול כלבים של בעלי חובות לצורך הבהרת כוונות, וכאלה
דברים. את הרציחות עצמן השארנו למקצוענים של המאפיה המקומית.
אצלנו יורים רק בכלבים, היינו צוחקים.

תוך חצי שנה הפעילות הפכה לענפה, לאחר צבירת מוניטין מסיבית
בקרב פושעי המרכז. אז גם התחלנו עם החיסולים. עבדנו עם כל
הגדולים - האלפרונים, טוויטו, כל הגדולים. לא היינו צריכים
לדאוג שלקוחותינו יגלו שאנו מספקים את שירותינו גם ליריביהם -
הם לא ידעו שמות, לא ראו פנים. היו מתקשרים אלי לסלולרי שהיה
רשום על שם דודו רביץ (אדם פרי דמיוני), מוסרים שם, תאריך
ושעה. אני הייתי משיב במחיר, שהועבר לחשבון הבנק של דודו רביץ
בבנק איגוד. מדהים כמה שירות אפשר לקבל בבנק, בלי להגיע לסניף
ולו פעם אחת. כולם שילמו - בניגוד לעולם שאתם מכירים, מילה
בעולם התחתון היא מילה של ממש. עבדנו בצורה מסודרת מאוד. קווי
יסוד ברורים - אני מחלק משימות ומידע מודיעיני, יואל ומני
מבצעים במקצועיות וחשאיות, אך בצורה שלא יהיה ספק שמדובר
בחיסול.

יוסף אבוטבול, נורה ליד ביתו ממגדל המים בכרמיאל - אנחנו.
ירוחם לוי, פיצוץ מתחת למושב, נהרג במקום, אשתו ובנו נפצעו
פצעים שטחיים בלבד - עבודה שלנו. דייקנים ומדוייקים, כך כולם
הכירו אותנו. עם הזמן היינו צריכים אנשים נוספים, ואז גולן,
חבר של יואל מיחס"פ, הצטרף. איתו הצטרף יגאל, מחניכיו
המצטיינים של מני בקורס הצליפה באדם. אני הבאתי לעזרתי את רועי
- חבר יוצא ממר"ם, לעזרה בארגון וניהול מערכות המידע.

איגור זקרוביץ', מורי ישראשווילי, מיכאל קלוז'ין - כולם שלנו.

החמ"ל היה בדירה של יגאל ומני ברחובות. דירה תמימה למראה, למעט
שני מחשבים עמוסי מידע על העולם התחתון שהניה מסוגל, בידיים
הנכונות, להביא להפלת כל ארגוני הפשע במזרח התיכון. מדהים מה
שאפשר למצוא בקאזה, אם יודעים מה לחפש.

הכל עבד מצויין עד שאתם נכנסתם לתמונה. פאקינג עשרים אלף כל
חודש לבן אדם, בלי להזיע ולו אגל זיעה אחד.

"אז מה עכשיו?" שאלתי.
"אתה היית האחרון. מיגאל מני ורועי כבר גבינו הודאות לפני
שהתעוררת. לא נראה שתבלו יום נוסף מחוץ לכלא למשך שארית חייכם.
ובמקרה זה, של חמישה אשכנזים כמוכם, לא מדובר בכל כך הרבה" אמר
שלום וחייך.
"מה עם יואל?" שאלתי בסקרנות.
"ברח. אבל כל המדינה מחפשת אותו כרגע. אנחנו לא מדברים על יותר
מדי זמן עד תפיסתו. טוב, עוד מעט יגיע הרכב שלוקח אותך לכלא,
שם תמתין עד המשפט."
באותו רגע ממש נכנס שוטר ולחש מספר מילים לאוזניו של שלום.
"זהו דרור. גיים אובר. הטרמפ שלך הגיע".
חייכתי לעברו והתלוותי אל השוטר.

בערך שעה מאוחר יותר היה הפיצוץ במאזדה המשטרתית בה נסעתי,
פיצוץ מאזור מוט ההילוכים. הרכב המשיך לנוע, סטה ימינה ומצא את
סוף דרכו בעץ זית בשולי הכביש. שני השוטרים ברכב היו מתים. לא
היה ספק לגבי זה. הדלת נפתחה ויואל עמד מולי, מחייך. יצאתי
מהרכב ויואל התחיל בפריצת האזיקים.

"אז מה עכשיו?" שאלתי.
"זהו, אתה האחרון. יגאל מני ורועי כבר בדרכם לשדה התעופה
במונית. אנחנו לוקחים את הסובארו. צריך למהר. מני אמור היה
להגיע לכלא בערך עכשיו. תוך עשר דקות הם קולטים מה קורה. אתה
בסדר?" שאל יואל והנהן בראשו לעבר ידי השמאלית.
הבטתי עליה, שריטה. די עמוקה, אבל שטויות.
"אתה מתחיל להתרשל", ציינתו לו בציניות, תוך כדי כניסתי למושב
השוטגאן בסובארו.
"חיסלת את כל השוטרים שראו את הפנים שלנו?" שאלתי.
"כמובן. גם גולן מצא את סופו. במוות ארוך ומייסר, אם יורשה לי
לציין. דאגת להחליף את התמונות שלנו במשטרה?"
"ללא שום בעיה, עם אזיקים, והם לא שמו לב" אמרתי וחייכתי חיוך
רחב.
"חבל על גולן," הוספתי. "בחור טוב".
"סתם סטלן מסריח" רטן לי יואל בחזרה.

שדה התעופה היה עמוס שוטרים שחיפשו את יואל, יגאל, רועי, מני
ודרור.

חמישה אנשים אחרים המריאו באותה עת להודו, בטיסה של
ג'ורדייניאן איירליינס. יוסף, אריק, גבע, שאול, וכמובן, אנוכי,
דודו רביץ. לא יאומן מה אפשר לעשות דרך האתר של משרד הפנים, אם
יודעים מה לחפש.