היום הוא מסוג הימים שאני עוטפת עצמי בחושך
עוצמת עיני בחוזקה, ואיני מאפשרת
לקרן האור לפצח את עפעפי
על אף שהיא מנסה בכל כוחה
לחדור פנימה ולהצית את להבת הלפיד היומי
של תאוות החיות שלי.
יש הצמים ימיהם לדעת,
אחרים הולכים לדרשות כנסיה
מזככים נפשותיהם המיוסרות
במילים של שליחי- אלוהים.
אני בוחרת ימים
בהם אני מתכנסת כשבלול
עמוק עמוק בנבכי הקונכיה
מצטמצמת לנקודת כאב מתוקה.
אורגת קורים של דמעות
ואיני מתירה לכל זיק של חמלה
לבקוע בעדם.
די בצעד של מלה אחת או שבריר חיוך
שירמסו את הקליפה השברירית
בכדי להכריע אותי
לשחוק או לבכי
כאילו העברתי מעלי פסיעות אחריות על חיי
לאדם הנמצא או האובד
שמולי,
אוספת את שבריי
מתכנסת תחת מכסה הסרקופג
מיטיבה את שמיכת החושך
חולמת עליך
וממתינה לעצמי שאקיץ. |
