שנאתי אותה. אוי, כמה ששנאתי אותה.
חשבתי שהיא האשמה. שבגללה אני סובל יותר משנתיים.
אהבתי אותה. כמה שאהבתי אותה. בחיים לא הייתי מאושר יותר. כל
נשימה שלה, כל מבט שלה, כל חיוך שלה.. כמה אושר שזה הסב לי.
אז נעשנו חברים. אבל אני הייתי אידיוט מספיק כדי לא לעשות
כלום. לא ליזום. לא להתקדם קצת קדימה. ומהר מאוד זה נגמר.
ידעתי שזה יקרה. עוד באותו היום חשתי בזה.
נכנסתי לדיכאון. איך נתתי לה לחמוק לי מהידיים?! היא הדבר הכי
טוב שקרה לי עד אז, אם לא אי פעם!
אני לא יודע אם היא אהבה אותי או לא אהבה אותי, אבל כרגע זה
בכלל לא חשוב.
אני כבר לא שונא אותה, רק מקנא. מקנא בה - שמצאה את האהבה
שלה.
מה שעצוב פה זה שלא למדתי לקח. אני לא מצליח לדמיין אותי עם
מישהי אחרת. לא בגלל שאני עוד אוהב את ההיא, אלא בגלל שאני
פשוט לא יכול לראות את עצמי אוחז את ידה של מישהי, מחבק אותה,
שלא נאמר מנשק אותה.
מה לא בסדר איתי!?
אני לא מסוגל להביט לאנשים בעיניים. פשוטו כמשמעו. כשאני מדבר
עם חברים או ידידות אני פשוט לא מסוגל להסתכל להם בעיניים. לא
מסוגל לחשוב שמישהי יכולה לאהוב אותי.
למה שמישהי תסתכל לעברי בכלל? אני כולי מתוסבך.
לא עוברת דקה בלי שאחשוב על זה שאין לי שום סיבה לחיות. במיוחד
בלילות. אני יכול להיות עם חברים שיצחקו איתי, ידברו, אבל אני
לא אחייך אפילו לרגע. הם בטח לא מבינים מה עובר עלי..
ולמה שיבינו? אף פעם לא אמרתי שום מילה על זה.
אין לי מושג איך אני הולך להעביר את החיים שלי. לחשוב על זה
שלא אמצא מישהי שתאהב אותי פשוט ממוטט אותי. אני אפילו לא יודע
מה אני מנסה להגיד פה. אולי רק לשפוך כמה מילים חסרות תוכן על
הדף.
לילה טוב.
10.8.2003 |