"זה הסרט שלי, הרעיון שלי, החיים שלי". אמרתי אחרי שנחום הגיש
לי לקרוא את ההצעה החדשה.
"תירגע, אתה שומע?!" הוא התחיל להתגונן, "זה בסך הכל קליפ
אומלל, עם תקציב מוגבל והחבר'ה שלך, לא רק שהם לא פוטוגניים הם
ממש לא יודעים לשיר".
"שמענו אותך" אמרתי לו והלכתי משם. קראתי לכל הלהקה שתזיז את
עצמה תוך 2 דקות.
"אני לא צריך במאים ואנשים שמבינים עניין" אמרתי לגריניץ',
"אנחנו נעשה את הכל לבד וזה יצא מושלם... להיט זה יצא, אתה
שומע? להיט".
גריניץ' שתק, הוא בהה בי כאילו אני איזה פסיכופט מטורף שיצא
הרגע מהחדר שלו אחרי שהזריקו לו את כל סוגי הסמים האפשריים.
"אבל.. סבבה.. אבל איך?" האידיוט הקטן הזה, מוקי, שאל כאילו
שאנחנו באמת חבורה של אפסים.
"זה לא בעיה" עניתי, הרגשתי פתאום כאילו אני, האפס הקטן שאני,
מנהיג אותם בגלל שלהם לא אכפת.
"גריניץ' ידבר עם אבא שלו שיסדר לנו אולפן עריכה על רמה".
"סדלר", מוקי קרא לי, כשהוא משתרך מאחוריי במרחק של 20 מטר,
"אני מת מרעב, בוא נשב איפשהו, ננוח ונחשוב אחר כך".
"יש לך כסף בשביל לשבת?" משגע אותי שהבן אדם הזה לא קולט
שאנחנו צריכים לחסוך עכשיו כמו שלא חסכנו בחיים.
"א... לא, חשבתי שלך יש...".
"אז תעשה לעצמך ולי טובה, ותפסיק לחשוב".
"סדלר, רד ממנו, הוא עובר בדיוק את מה שאתה עובר וכולנו עוברים
עכשיו".
לא היה לי כבר כוח לדבר איתם. חשבתי על אייק ודנבר שיושבים ככה
בסבבה בדירה ולא יודעים מכל החרא הזה שהיה. "טוב, נו יאללה,
עוד 10 דקות אנחנו בבית, נשב שם" אמרתי אחרי שהתחלתי קצת
להירגע ולחשוב קדימה. אמרתי לעצמי, מה שהיה היה והלאה, בסוף
יהיה טוב.
"מוקי, תרים טלפון לאייק, תגיד לו שיחמם לנו צוהריים"."אוקיי".

גריניץ' רמז לי שאני צריך לבקש ממוקי סליחה על שהתפרצתי עליו,
אבל לא היה לי כוח לזה.
"הוא שואל עוף טוב או אוכל של אימא שלך".
"מה שבא לכם, לי אין כבר תאבון". "נו בחיית, סדלר, תירגע
ותתחיל להתנהג כמו בן אדם, אנחנו לא אשמים במה שעובר עליך אז
די, תתנהג כמו אדם נורמלי ודי!".
גריניץ' אף פעם לא נזף בי ככה, כנראה שבאמת הפרזתי.
"שיהיה האוכל של אימא שלי, יותר זול". "אוקיי".
אני בדרך כלל אוהב את מוקי, כי הוא חמוד והכל, אבל סתם, לפעמים
הוא חסר קליטה ולא מציאותי ואני שונא שאנשים לא מבינים איפה הם
חיים.
גריניץ', שהלך לידי, הסתכל עליי וחייך ככה שאי אפשר להישאר ליד
חיוך כזה עצבניים.
הנהנתי בראש, "אני יודע שאני לא בסדר" אמרתי לו, "אבל.. סליחה
אבל אתה יודע". "בסדר, סדלר, יהיה בסדר, הא.. יצא חרוז".
"אידיוט" אמרתי לו בו זמנית שלחצתי על האינטרקום, בטעות לחצתי
על הכפתור הלא נכון אז גברת פיירנר קצת נבהלה. "אתה עוד תעשה
לה התקף לב יום אחד" אמר מוקי, והתחלנו לצחוק.
עלינו לדירה והיה אפשר להריח את האוכל שאייק חימם לנו, אין כמו
האוכל של אימא שלי.
כל שבועיים היא באה לבקר אותנו ומביאה לנו סירים עם אוכל
שיספיק לחודשיים, אבל משום מה, הכל נגמר תוך שבוע.

אחרי שאכלנו ומוקי נרגע קצת, סיפרנו לאייק ודנבר מה קרה עם
נחום ושאני מציע שנעבוד על הקליפ לבד.
"נשמע טוב?" גריניץ' שאל את דנבר כשהוא מרים גבה. "דווקא סבבה
לדעתי, אייק?" "כן, נשמע הרבה יותר מגניב".
"טוב אז לדעתי אנחנו יכולים במצלמה ביתית לצלם אותנו קצת בדירה
מנגנים והכל, במצלמה שנשאיל ממשה נעשה כמה שוטים על החוף ואז
נראה לי שאפשר לשלב את כל השטויות האלה שצילמנו בטיול לסין, או
אתם יודעים מה..."
"רגע, חכה דקה", אייק קטע לי את חוט המחשבה.
"יש לנו את הוידיאו מי"ב שהוא נראה לי יותר מתאים למילים שלנו,
ואז זה גם מגניב כי רואים איך היינו אז והיום ומסין וכל החרא
הזה, אתה יודע... לא נראה לי כי ... לא.. לא מתחבר לשיר".
"אוקיי, סבבה, מתאים, אבל בשוטים שנצלם חדשים, נצלם רק בדירה?"
גריניץ' שאל כי הוא ואני הבטחנו שבקליפ הראשון שלנו יהיה גם
שוט בים.
"אמ.. לא יודע... למי בא ים?"
כולם רצו ים, אייק סתם פחד שיהיו כל מיני אנשים שיציקו לנו
שם.
"אל תדאג, יהיה בסדר". כשדנבר אומר שיהיה בסדר אז אייק מתחיל
להילחץ.
גריניץ' נעץ באייק את המבט שלו כדי שהוא יבין שהפעם באמת יהיה
בסדר, אז אייק נרגע.
"מוקי, שמע... אני מצטער על זה שהתפרצתי עליך מקודם... אתה
יודע ש...".
"כן, כן, אני יודע" הוא קטע אותי לפני שאמרתי לו שאני אוהב
אותו, אבל לא ויתרתי ואמרתי לו שאני אוהב אותו, אז הוא חייך
וידע שזה בא מהלב.
"טוב יאללה, סדלר, לך תכין קפה".
מהמטבח הסתכלתי עליהם כשהם יושבים בסלון ובראש שלי כבר רצו כל
התמונות שנצלם בדירה.
"יש לי כבר את השוטים של הדירה בראש". "בסדר, אבל לא הערב...
מיכל ורותם באות עוד שעה".
"אהה... ואללה.. טוב מחר על הבוקר זה מה שנעשה".
"טוב", כולם ענו לי ביחד. אני שונא שהם עושים את זה, אני גם לא
אוהב כל כך שמיכל ורותם באות, לא יודע... הן קרציות כאלה, בגלל
שהופענו באחד הפאבים באזור שלהן, הן החליטו שאנחנו אלוהים,
בייחוד אייק ומוקי ומאז הן שורצות כאן כל שני וחמישי.

בערב יצאתי עם גריניץ' לטיילת, ישבנו והתחלנו לכתוב איזה שיר,
דווקא לא רע.
ראינו איזה חבורה של אנשים שעושים מדורה... הייתה שם אחת
שנדלקנו עליה, אז כתבנו עליה את השיר.
כשבאנו ללכת אליה לדבר איתה קצת, באו אלינו שתי בנות שגם להן
לא חסר וסתם נשארנו כבר איתן...
גריניץ' הלך להביא לנו שתייה ואני נשארתי עם הבנות, דווקא היו
חמודות.
סמדר, זאת שנדלקה עליי מהשתיים, הייתה ממש אחלה, לקצת זמן
שכחתי מהצרות.

חזרתי לדירה ב6 בבוקר, לא היה לי עד כדי כך כיף עם סמדר, אבל
סתם... הייתי צריך ללכת קצת כדי לעבד את מה שעובר עליי.
"מה אתה חוזר בשעה כזאת?". "למה? מתי אתה חזרת?". גריניץ' היה
שפוך על הספה בסלון, "מה אני יודע... אחרי שהלכתם נשארנו קצת,
אבל היה בה משהו מעצבן, אז זזתי משם".
"טוב, בסדר.. תחזור לישון.. אני אעיר אותך כבר".
"ביי". לא היה לי כוח לישון, אז פשוט נכנסתי למקלחת ואחר כך
ישבתי בחדר עד 10 בבוקר וציירתי להם תמונה, תמונה מהקליפ.
ב12 ככה, אכלנו איזה משהו ונתתי להם את התמונות שהכנתי.
"פשש... סדלר, מוצא חן בעיניי...", כשאייק אומר את זה, ועוד
בבוקר אז אני יודע שהצלחתי.
"מה אתה מאושר?!" מוקי הסתכל עליי בחצי חיוך, "אז מתי נתחיל
לצלם?"
"גריניץ', דיברת עם אבא שלך?", "דקה..." "כן הוא אמר שאין
בעיה... דנבר תקפוץ למחסן".
אחרי שדנבר הוציא את המצלמה מהמחסן התחלנו לצלם לפי השוטים
שלי, היה ממש מצחיק, אפילו אייק נהנה והראה לנו שהוא נהנה.
אחרי הצהריים, ככה בשקיעה נסענו לים וצילמנו שם עם המצלמה
שהשאלנו ממשה, חבר של אייק שהוא צלם חתונות.
למחרת נסעתי להורים שלי ולקחתי את הקלטות שצילמנו בי"ב.
ב3 וחצי קבענו להיפגש בחדר עריכה, כמובן שכל החבר'ה איחרו לי
בחצי שעה ואני הגעתי בזמן למרות הפקקים.
"אה.. יופי אתה כאן" דנבר נכנס עם הקסדה שלו ביד... "איפה כל
השאר?".
"אין לי שמץ, הרגע הגעתי אמרו לי בכניסה להיכנס לכאן".
"אה.. סבבה".
שנייה, "גריניץ', איפה אתה? -מה? -איך אתה מצליח להיכנס לדברים
האלה? -יש לך מושג איפה אייק ומוקי? -טוב, אבל מהר, למה לא סתם
נסעתי עד להורים שלי. -ביי."
"הוא אמר שהוא ושאייק ומוקי הלכו לים עם רותם ומיכל והם אמורים
כבר להגיע".

ב5 וחצי התחלנו לעבוד על החומרים, עד שכל החבר'ה הגיעו אני
ודנבר ראינו את הקלטות מי"ב, התקופה הכי יפה בחיים שלנו,
נזכרנו ברוני היפה שדנבר היה דלוק עלייה איזה זמן, למרות שהיא
הייתה עם החייל הזה שלה. כשהם הגיעו ישבנו עד 8 בבוקר בלי
שיינה והיינו מסטולים לגמרי מזה שעבדנו כמו חמורים בלי לישון
דקה, אבל היה אחלה, באמת.

מסתבר שגריניץ' הוא לא תמיד אפס...