במדינה שלנו, ההווה תמיד צעקני, זוהר, מלוכלך. העבר מוסתר במהרה ע"י ערפילי
התזזתיות והחיים הבועטים, והעתיד? בישראל?! הצחקתם אותי, לא ניתן לראות אפילו
סנטימטר קדימה.
בקרביים של האירועים כולם, חשובים וחסרי משמעות, גלובלים או אישיים, שזור לו
חוט הריקנות, הדם, הכאב. הוא מחבר את כולנו לכאן, המקום האחד והיחיד, ללא
פשרות, מקהה את חושינו. עד כדי כך אטומים נהיינו, שהתחושה היא עדיין של כביש
סואן, אבל אז אתה מרים את הראש ואין שם כלום. אחרי זמן מסויים אתה מפסיק להרים
את הראש, אתה יודע מה תמצא. התרגלת.

(מחשבות של) יום העצמאות 2003