"אז אתה כן מרגיש", בא הקול המוכר והשנוא מבפנים. הוא רק עצם
את עיניו, מרגיש את הדמעות עולות בגרונו, חונקות אותו. הוא לא
זכר מתי בכה בפעם האחרונה. הוא לא זכר כיצד, ותחושת המחנק
ליוותה אותו בכל פעם בה הרגיש רע.
"כאשר הכל יחזור לקדמותו", המשיך הקול, "אני אנצל את זה". הטון
של הקול היה רשע, מכעיס. מחנק, זה מה שהרגיש במקום בכי. לא היו
לו דמעות, פניו התקשו. לכל מי שהסתכל מבחוץ, הוא נראה קשוח,
אדיש - אפילו קר. ומדוע? כל השנים הללו, ההתכחשות, ההדחקה. כמה
הפסיד. הוא לא יכל שלא לחשוב על זה, התחושה שהייתה בגרון פשטה
בגופו, בטנו החלה מתכווצת. התחושות שהכיר כה טוב, הן באו במקום
הבכי, במקום הצעקה, במקום השיתוף.
"דבר לא יהיה כמו שהיה פעם", השיב לקול, ניצוץ של כעס עולה
בקולו, שליטתו העצמית מתפרקת. זה היה תהליך ארוך וכואב, והוא
היה באמצעו. ק אדם אחד היה שם להחזיק אותו.
"כן, אני יודע מה אתה חושב", חזר הקול המכאיב, "ונכון, זה לא
יחזור לקדמותו. מתי כעסת בפעם האחרונה?"
אכן, השאלה ניקרה במוחו, דוחה כל שאלה אחרת. הוא איבד את זה,
לא שלם יותר עם עצמו. כל החומות שבנה, המגינים שהציב - הכל
קורס, עולמו חרב ורק נקודת אור אחת נותרה.
מילים עלו בו, מילים שעליו להגיד, עם כ"כ הרבה משקל ובסך הכל
מילים, כך הוא חשב, ועכשיו, כשהיה צריך להגיד אותן, הן רבצו
בחזהו, משתקות את מיתרי הקול שלו. הוא כבר לא היה שקט, לפחות
לא בפנים.
הוא ניסה לראות קדימה, כמו פעם, אך כל שראה היה ערפל. כל מה
שראה בזמן האחרון היה ערפל, הוא כבר לא יכל להתרכז. רק מחשבה
אחת ממלאת את ראשו. לא, זו לא הייתה מחשבה, והיא לא הייתה רק
בראשו, זו הייתה.
"אהבה", אמר הקול, וצחוק נורא קרע בליבו.