אח, איזה חיים נפלאים. ביום עבודה, בערב חוזר הביתה אל אשתי
היפה ומדי פעם באמצע השבוע יוצא לאנשהו כמו היום. נראה אם הערב
חובבנים בקסטל שווה משהו. נצחק על כמה סטנדאפיסטים מתחילים,
אני יצחק קצת ויהיה סבבה. חבל שהחבר'ה לא באו. אז מה אם עכשיו
3 לפנות בוקר, לאף אחד כבר אין דם צעיר זורם בו? חבל לי עליהם
לראות אותם חיים כאלה חיים אפורים. אני לעומתם, אני מבלה, מבלה
בנעימים. 40 שקל כניסה? נו טוב, שיהיה, למה אני עובד, בשביל
להבטיח את עתיד הילד שבדרך? יאללה, אני אתפוס לי את השולחן
ה...זה. יופי, שולחן אחורי רק בשבילי.
"קבלו את הבחור המוכשר הזה, מומי קלבסה!" (תשואות - לא נשמעות
פה)
עם שם כזה הוא חייב להיות גרוע. קלבסה, זה שם חרא לבדרן ועוד
אחד שרק מתחיל.
"שעועית. מה טוב בה? אי אפשר לקחת אותה לים"
יופי, עוד חקיין סיינפלד. חבל שמוטי לא פה לראות את זה. כבר
הרבה זמן שלא ראיתי את מוטי. בזמן האחרון הוא עסוק יותר עם
הארוסה שלו ואין לו זמן בשבילי, החבר הכי טוב שלו שעמד לצדו כל
פעם שהוא נפל לבור חרא.
"מכונת כביסה וייבוש. מה טוב בה? אי אפשר לקחת אותה לים"
יא אללה, היית חושב שהוא יתפתח מהשעועית הזאת שהוא התחיל איתה.

איפה הייתי?...הא, כן - מוטי. הוא די חסר לי. אני מסתדר, יש לי
עוד חברים חוץ ממנו. לא טובים וקרובים כמוהו אבל אחלה אנשים,
למרות שאנחנו עם ראש שונה לגמרי. טוב נו, אני צריך לשמוח שהחבר
הכי טוב שלי סוף סוף מתמסד ומתחתן עם יונית. נישואים זה דבר
טוב. בעיקר בשבילו.
"ומה הטעם בשיתוק רגליים? אי אפשר ללכת איתו לים"
"אתה לא מצחיק!! רד מהבמה!"(צועק גבר שמן עם רעמה מתולתלת)
הוא באמת גרוע. אבל ב-א-מ-ת גרוע. מי לימד אותו סטנדאפ? חנן
גולדבלט?
כן, נישואים זה אושר. אני נשוי כבר שנתיים והשנתיים האלה ממש
טסו.
זה כיף להיות נשוי. הולכים לכל מקום יחד, עושים זה בשביל זה
דברים, למרות שאין לי הרבה צרכים אז יוצא שאני עושה יותר דברים
בשבילה. וגם פה יש זמנים טובים ויש רעים כמו בכל דבר.
"ומה טוב במגירה? אי אפשר לקחת אותה לים"
אח, איזה טמבל, מצחיק אותי זה שהוא לא יודע לעשות סטנדאפ טוב.
איזה בחור מצחיק, אידיוט ממש. בח-י-י-ם שלי לא הייתי נהיה חבר
שלו. לא רוצה קשר עם אנשים כאלה, לא מצחיקים, לא שנונים, לא
מבינים מתי זה הזמן לרדת מהבמה. וואי, המצאתי ביטוי. לדעת מתי
לרדת מהבמה, זה משפט שאני צריך להשתמש בו במשרד כשאני צריך
לפטר מישהו או להעביר אותו תפקיד כי הוא מסססריח במה שהוא
עושה.
"חשבתם פעם-"
נו, נראה שיש לו גם חומר אחר
"חשבתם פעם על אי מייל? מה טוב בו?"
איזה דפוק
"אי אפשר ללכת איתו לים"
אם אשתי רינה הייתה פה היא הייתה מעירה משהו כמו 'בוא נלך,
תראה לאיזה מקום תת רמה אתה לוקח אותי'. אני שונא כשהיא אומרת
דברים כאלה במין התנשאות מעצבנת, כאילו בית קפה זה יותר טוב.
היא סתם פלצנית עם פוזה. אבל היא לא תמיד הייתה כזו.
"שואה. למה היא טובה? אי אפשר לקחת אותה לים"
פעם היא הייתה יותר צעירה, ואני לא מדבר על קמטים וכאלה, אני
מדבר על זה שבמקום ללכת לבית קפה היינו הולכים לים לאיזה פינה
חשוכה מאחורי הגבעה השלישית והיינו עושים מה שהיינו עושים שם.
זה בילוי, לא איזה בית קפה פלצני בשינקין או בכל מקום שאנשים
שרוצים להיראות בציבור הולכים אליו. פאתטיים, ממש עלובים. לא
יודע איך היא נהייתה כזו. איך לא שמתי לב לזה? נראה לי שזו
הפעם הראשונה שאני חושב על זה.
"טלויזיה. למה היא טובה? אי אפשר לקחת אותה לים"
הוא מתחיל להגזים עם הסטנדאפ הגרוע הזה שלו. קיבינימט, צריך
להעיף אותו. בעצם שיישאר, הוא נותן לי שהות לחשוב על הדברים
האלה. נראה לי שגם היא לא אוהבת אותי כבעבר. אנחנו כבר בקושי
עושים את זה וגם אז זה צולע. כמעט בחוסר רצון. איחחחח, למה אני
ממשיך במצב הזה. זכור לי שלפני איזה שנה וחצי ניסיתי לרענן את
היחסים שלנו ללא הצלחה.
(הקהל זורק על מומי שאריות מזון)
"מה הטעם בלזרוק עליי זבל? אי אפשר לקחת את זה לים"
אז, אמרתי לה שאני רוצה שנשב ונדבר על מה שנשתנה ביחסים
שביננו, לראות מה אנחנו לא אוהבים זה בזה, אבל כל פעם שהצעתי
שנעשה כזה דבר היא התחמקה וברחה לעיסוקים שלה, 'אני צריכה
להשקיע הרבה בקריירה שלי, אחרי שכבר נשיג את מה שאנחנו צריכים
לנו ולילד שיהיה לנו בעתיד, אז נדבר על זה. אין לי זמן עכשיו'.
גם עכשיו אין לה זמן. מסתגרת בחדר שינה. כשאני נכנס לחדר שינה,
היא יוצאת לסלון, כשאני חוזר לסלון היא חוזרת לחדר שינה. אין
לה על מה להתלונן, אני שומר על כושר, קצת עמוס בעבודה בעצמי
אבל אני מפנה לה מקום כמו שברי סחרוף שר. היא דווקא זו שקצת
איבדה מהנשיות שלה עם העלייה במשקל בגלל ההריון ובכלל, עוד
לפני ההריון. שלא תיראה בסוף כמו השמן המתולתל המגעיל הזה
שיושב מקדימה.
(גבר מתקרב לבמה באיטיות מאיימת)
"מה הטעם בלהכניס לי מכות? אי אפשר לקחת את זה לים"
הוא הולך לחטוף מכות. למען האמת אני לא יודע מה אני עוד עושה
עם אשתי. פעם כולם היו נדבקות אליי והייתי צריך להוריד להן
סטירת כלבתא טובה כדי שיירדו ממני. איך ויתרתי על כל זה בשביל
האשה הזאת. אני כבר מזמן לא אוהב אותה. למעשה אני חושב שאני
שונא אותה, היא מגעילה אותי.
איך אני יעזוב אותה עכשיו? מה אני יגיד לה? איזה חרא זה
להתגרש. כשההורים שלי התגרשו זה היה עסק מכוער. צעקות, ריבים
על כסף משותף, ריבים עליי, ומה יצא מזה? שניהם גרים בחו"ל והם
לא רואים את הבן שלהם. ואני אפילו חושב שלא איכפת להם מזה שהם
לא ראו אותי כבר 6 שנים אם נוציא את הגיחה שלהם לחתונה שלי. גם
כן יחס חם: ברגע שאבא שלי ראה את רינה הוא לחש לי באוזן 'אבל
למה כזאת מכוערת'. לפחות אמא אהבה אותה, מה שלא מנע ממנה לטוס
בסוף החתונה חזרה לשווייץ הכה אהובה עליה.
(מנחה הערב יוצא לבמה)
"גבירותיי ורבותיי, תנו לו צ'אנס, אדוני חזור בבקשה למקום
שלך"
(המנחה לוקח את מומי לצד ומדבר איתו כמה שניות ומומי חוזר
למרכז הבמה)
"חבר'ה תירגעו, תנו צ'אנס כמו שהבחור אמר"
וואי, איזה דיכאון. אני נשוי למישהי שאני לא סובל, החבר הכי
טוב שלי עזב אותי, כבר אין לי עם מי לדבר. איך אני יעזוב את
אשתי עכשיו שהיא בהריון?
מאוחר מדי להפלה, מאוחר מדי להתגרש. אפילו ההורים שלי התרחקו
ממני.
אם אני חושב על זה, אני לא ממש אוהב את ה'חברים' שלי, הם סתם
מכרים ולדבר איתם אי אפשר כי לא ממש איכפת להם ממני. הם אוהבים
צחוקים עם בירה ולחזור הביתה לישון, להימנע מהאישה שמחכה להם,
או לפחות להצליח להסתדר איתה עם רוח של שכרות.
"מה הקטע במנחה? אי אפשר לקחת אותו לים"
(קבוצה של אנשים קמה ועוזבת את המקום)
איך נפלתי למצב כזה? איך הגעתי לכזו בדידות? כשהייתי צעיר
אידיאליסט לא תיארתי לעצמי שהחיים שלי ייראו כמו שהם עכשיו. מה
אני יעשה? איך נדפקתי חזק כל כך?
"מה הטעם בלעזוב את המקום כי אני מסריח בסטנד אפ? אי אפשר לקחת
את זה לים"
סטנדאפיסט מסכן, אני מסכן.
"בוא נתערב שאפשר!" (צועק אחד מהקהל שנותר)
"נגיד שאפשר, אבל מה הטעם בזה?" (הקהל מגחך)
לא מאמין שאני בוכה.
"מה הטעם באיש שבוכה במופע סטנד אפ? אי אפשר ללכת איתו לים"
(הקהל צוחק)