ביום הולדת שלושים שלי החלטתי להפסיק לעשן.
זה היה אחרי שבחור אחד שהתלהבתי ממנו נישק אותי והקיא.

שבוע שלם עישנתי כמו קטר, לפצות את עצמי על עגמת הנפש.

זה לא שמצב הריאות שלי הציק לי, ואפילו לניג'וסים של אבא שלי
על ה"כמה פעמים היית יכולה לנסוע להודו בכסף שאת זורקת..." כבר
התרגלתי.

הבחור הזה...הוא שבר אותי סופית. הוא הקיא עלי!

אז ביומולדת שלושים שלי הפסקתי לעשן.

אבא היה פשוט מאושר. לא מהיומולדת. מהסיגריות.
אמא הזילה דמעה. דווקא מהיומולדת. היא הרגישה זקנה.
ואני. אני רציתי סיגריה.

כל השבועיים הבאים השתעלתי, ירקתי. קשת של צבעים עפה לי מהפה
בלי שליטה. רציתי למות. רציתי לעשן.

כוח הרצון, הכוח שמניע, דוחף, מזיז. מזיז לי ת'תחת. מזיז.
אם לא יתנו לי סיגריה אני אדרדר לסמים קשים. אני נשבעת.
אנשים עוד יתגעגעו לשחור שעל השיניים שלי.

התחלתי ללכת, פעמיים בשבוע, שני וחמישי, ל"נגמלים אנונימיים"
או משהו כזה,
עם עוד כמה טיפוסים מפוקפקים שכנראה הקיאו עליהם פעם אחת יותר
מדי.
חבורת נרקומנים בגרוש, לועסים מסטיקים, מדביקים מדבקות.

מרגישה פתאטית.

נזכרת בגיל שלוש. אבא הבטיח לי טרקטור אם אפסיק עם המוצץ.
תחילתה של התקופה האוראלית בחיי.
הגיע הזמן בגיל שלושים לעבור לתקופה אחרת.
יש תקופה מפתה יותר מהתקופה האוראלית?
להתקדם הלאה?
לאן?

מסתובבת הוזה ברחובות הזויים.
מסתכלת לאנשים בין האצבעות.
המועקה עולה ועולה. קשה לי לנשום.

נעצרת בבר שרירותי ומורידה באחת שתי מנות מדודות של וודקה
קפואה ללא ניקוטין.  
אחת בצהריים
הקיבה ריקה והמועקה משתחררת.

שלושים וחודש.
נרקומנית של עצמי.
רחמים גדולים עוטפים אותי.
אני יוצאת מהבר ובולעת מנת שווארמה.

בוקר.
נמרחת מהמיטה.
מה הטעם להכין קפה בלי הסיגריה.
בוהה. שעות של בהייה בקיר לבן.

צהריים.
הניקוטין יוצא מהתפריט וכל השאר נכנס.
מגרדת עצמי החוצה. והולכת לנגב חומוס.
החיים יפים.

60 יום.
7 קילו חדשים.
4 דיפרסיות קשות, שתיים קלות ומאניה אחת בהפתעה.
ואני.
ספירת מלאי לרגל בואו של הסתיו.
אפילו הקיץ נגמר.
יאוש.

זמן טוב לרדת לסיני.

סיני. סיני.
מזל שהחזרנו אותה.
עוד היה לנו רצועת אילת ארוכה, מתישה ובלתי נגמרת.

אולי אפשר לעשות אותו פטנט עם עזה?
איך לא חשבו על זה קודם!

ים.
שמש.
סיגריות נטולות ניקוטין.
לילה של אהבה עם גבר שטוען למוארות.
אני עוד אצליח.

אתמול פגשתי בסופר את יובל,
היינו ביחד שלוש שנים וחצי,
לא ביג דיל.
הוא לא הפסיק לשקשק בטבעת,
שכבר התחשק לי להקיא.

בדרך הביתה הפכתי את התיק למצוא את הסיגריות,
פתאום נזכרתי שאני כבר לא מעשנת.
התיישבתי על ספסל והתחלתי לבכות.

גשם ראשון.
כבר שלושים שנה צובט בלב.
אני הולכת לשוק לקנות ירקות למרק,
ופוגשת את אביר חלומותיי.
אנחנו קונים עוד ירקות ולא יוצאים שבוע מהבית.

אמממ... הוא מעשן.

אני עדיין לא.

אני לא.

אחרי חודשיים אנחנו עוברים לגור ביחד.
הגשם לא מפסיק לטפטף ואני מרגישה קיץ.

אבא היה פשוט מאושר. לא מהבחור. מהסיגריות.
אמא הזילה דמעה. דווקא מהבחור. היא הרגישה זקנה.
ואני. אני לעוף לירח.