הקור העז חודר עד לשד עצמותיי, מקפיא כל תנועה, כל מחשבה או
חיוך המנסים לעלות בי ומשאיר אך ורק את הרעד המונוטוני ואת
השתיקה הסמיכה והכבדה. הוא נכנס מכל חור, מכל פינה אל תוך
תוכי. רוח קפואה נושבת מבחוץ לבפנים דרך האוזניים, הפה, האף
ושאר כל שאר הכניסות האסורות המובילות אל האינטימי ביותר שלי.
מחילות צרות וחשוכות המובילות אל מה שצריך להיות שמור מכל משמר
ובלתי ידוע, רוח קפואה נושבת פנימה וקורעת את הדממה בצווחה אחת
ויחידה המהדהדת את דרכה החוצה ומשאירה אותי לבדי, בוכה ורועדת.
הקור מייצר דמעות קפואות קטנות הנוזלות וצורבות את דרכן אל
הטישו. מישהו אחד מחייך ומישהו אחר נופל, קם וממשיך ללכת כאילו
לא קרה דבר. הם מסתכלים עליי בעיניים יוקדות מאש ומחכים
לתגובה, מחכים למחוא כפיים כשיראו אותי עומדת על הראש או מבצעת
תעלול חייתי אחר. גנרל חורף ניצח את נפוליאון ועכשיו הוא מנצח
אותי, אותי שיושבת בלילה על חומה שבורה עשויה מאבנים רקובות
ואכולות מבפנים, מעיל שחור וארוך לגופי ופניי המחודדות עמומות.
פיה יוקדת בעולם אכזר של קור מקפיא ואנשים רעים עוברים
ומסתכלים, צוחקים, נוגעים, צורבים, מלטפים והולכים בשאון. ממש
כמו גן חיות, פיה אבודה בגן חיות מזוהם. מרחוק נשמעת עוד
צווחה, ועוד אחת ועוד אחת והפיה המבקשת להשתחרר מתוכי כורעת על
ברכיה, רועדת. אני קמה מחלקת האבנים, שנייה לפני שהן מתפוררות
לעפר, מחבקת את עצמי והולכת לדרכי. עוזבת את גן החיות האבוד
והולכת לחפש חבר, מישהו לצעוד איתו שלובת ידיים, מישהו לחבק
אותו ולסמוך עליו ולדעת שאין בעולם כולו מי שיעשה לי רע כשאני
איתו.
פיה אבודה ועלובה. פיה שמעולם לא גילתה את סודו של העולם. בקור
שכזה אין על מי לסמוך, אין למי להיפתח ואין מי ששווה להיות שלו
במאה אחוזים. אין אהבה בעולם, רק קור מקפיא ודממה.
גנרל חורף הביס אותי, נפוליאון וודאי מתהפך בקברו.