'איך אתה מרגיש?' הם שואלים אותי כשעל פרצופם מבט מתעניין
למדי, אך מרוחק בכל זאת מיליוני שנים מהמקום בו אני נמצא
עכשיו. 'הכל בסדר אצלך?'
מה זאת אומרת הכל בסדר? איך יכול להיות הכל בסדר? ואיך אני
מרגיש? אני לא יודע איך אני מרגיש... יש לי מן הרגשה
אפורה-שחורה-תות בננה לא מובנת. גם אם הייתי יודע אם זה טוב או
רע לא הייתי מסוגל להסביר את זה במילים... נגמרו לי המילים
כולן. אף אחת לא תתאים לי על הלשון, ותאמינו לי! ניסיתי את
כולן... אני ומילים לא הולכים טוב ביחד. אולי עדיף שאני
אשתוק.
יש לי חשק עז לבכות ואני לא יודע למה. אז אני בוכה, למה לא
בעצם? זה לא בריא? זה מזיק לאוזון? גורם לבעיות נפשיות כלשהן?
לא, לא נראה לי לפחות. הדמעות זולגות להן במורד פניי ומזג
האוויר בחוץ נפלא. ציפורים מצייצות ואנשים רוקדים על הדשא בעוד
אני מביט בהם מהחלון, דומע ומרוחק כל כך. האנשים למטה כל כך
מאושרים... מזיזים את גופם בקצב המוסיקה ומונעים על ידי איזשהו
כוח מסתורי... אולי זהו האושר? אולי. אני לא יודע... לא הרגשתי
אותו מעולם, לא נתתי לו להתקרב אליי יותר מדי. אני למעלה בחלון
והוא למטה על הדשא מפוזר לו בין האנשים הרוקדים אל מול השמש
היוקדת...
שישרפו.
אני סוגר את החלון בחוזקה ושוכב על המיטה. לא מנגב את הדמעות,
נותן להן לצרוב את עורי ולטשטש את ראייתי. תהייה קלה עולה
באחורי ראשי. הבכי, האם יש לו משמעות? האם העובדה שדמעות
נוזלות על פניי אומרת משהו עליי? על מצבי הנפשי או הכלכלי? או
שמא על היחסים עם הוריי או חבריי? לא. לבכי אין משמעות, אני
עונה לעצמי. יש בכי של עצב.. ובכי של שמחה... ויש בכי כמו שלי.
זה בכי לא מובן, אחד כזה שאין לו שום סיבה מיוחדת. אז אני
בוכה. אחרי כמה דקות של שכיבה עצלה על המיטה העצב מתחיל להציף
את הגרון שלי ואת כל גופי, עכשיו אני מבין איזה סוג של בכי זה.
בכי עצוב, אבל זה מן עצב... עצב שאין לו סיבה. אז אני בוכה
ותוהה מה יקרה אם אחליט לרדת למטה לאנשים הרוקדים, תוהה האם
הבכי שלי יפריע לאושר המטורף שלהם שם למטה. תוך כדי תהיות אני
קם מהמיטה, פותח את החלון ומביט בשמיים התכולים והשמחים. כל
העולם פורח היום חוץ ממני... לא מגיע לי. לא מגיעה לי האומללות
הזאת בעוד כולם צוחקים שם למטה, בעוד השמיים תכולים והשמש
צהובה והעצים ירוקים... למה כשכל האנשים למטה ורודים אני חייב
להיות שחור? למה כשאני שחור כל האנשים למטה חייבים להיות
ורודים? לא מגיע להם! לא מגיע להם האושר הטיפשי הזה, הריקודים
המטורפים והשמחה. איך הם מעזים?! למה הם לא מתחשבים בי? למה
אני למעלה בחדר בכלל עם הבכי שלי?
אני פותח את החלון לרווחה, נותן לאוויר הצלול להיכנס לחדר
ולאור השמש להאיר את המאורה החשוכה שלי. אני קופץ מהחלון, הרוח
מרחפת על פניי ומייבשת את הדמעות שעדיין לא הספיקו להתייבש.
הכל חולף כל כך מהר ואני נופל בדיוק באמצע מעגל האנשים
הרוקדים. המוסיקה נפסקת, האור נכבה והאושר מסתלק. כולם בוכים
עליי ואני כבר לא יודע איפה אני נמצא. הדמעות כבר לא כאן ואני
שמח. עכשיו אני ורוד וכולם שחורים. מגיע להם, בהחלט מגיע להם.
חבל שאני מת.
"אגואיסט מטומטם" שמעתי מישהו צועק מאחורה. אני? אגואיסט? לא.
לא אגואיסט, אני סתם מת.
'אז... איך אתה מרגיש?' |
