מה עובר עליי? מה עבר עליי? מה כל זה היה? מה אני עושה?
זה הורס, זה מקלקל, זה אוכל מבפנים. זה גרם לי להרגשה רעה
ולשנאה כלפי בנים.
לא הייתי צריכה להיות כל כך תמימה ונאיבית. לא הייתי צריכה
להיות כל כך קלה לשכנוע.
אלו המילים הטובות שגרמו לי לנוע.
שנאה. עירום. בירה. מוסיקה. מסאג' נעים בגב. שנאה. עירום.
בירה. מוסיקה.
הכול מתערבב. מערבולת חושים. אהבה. שנאה. רגשות מודחקים.
לא רואה. לא רוצה לראות. את העיניים אני סוגרת.
ההורים שלי בחוץ לארץ, אני נעשית מופקרת. באה אליו לבושה,
וחשופה חוזרת.
טראומה. חיים שלמים נהרסים. לא מדברים - לא על זה ולא על דברים
אחרים.
שמה גדר לפניי. שמה מחסום. רגשי. מעשי.
החיוך כבר עבר, הכול נגמר. לא עוד צחוק, לא עוד גומות. לא עוד.
תקופות שמחות, מהר נגמרות.
זאת אם כן, האמת העירומה. שאלתי היא - האם השקר לבוש?
בנים הם כבר בשבילי... הרבה פחות ריגוש.
חיים מסובכים. אנשים מתוסבכים.
אומנות היא לא רק מוסיקה, היא שירים.
בירה היא לא רק משקה, היא נותנת סימנים מקדימים.
אני לא מבינה. אני רוצה להבין. אני לא רוצה.
אני מבולבלת. רצה ממקום למקום, מחפשת.
אהההה! בילבול! עירבול! סירבול! עירפול!
מבולבלת! מעורבלת! מסורבלת! מעורפלת!
די כבר! שתעבור התחושה!
מתקלחת אינספור פעמים ועדיין מרגישה.
מחליפה בגדים. משנה פנים.
הזרם חזק ואני הרבה שוטפת, מנסה להוריד ממני את כל הטינופת.
הכול בתוך ראשי מסתחרר.
מתי כבר הכול ייגמר?!
נותרה בי צלקת לכל הימים.