היא הלכה שם, לבדה,
היה לה קר, קיוותה שיבוא,
שיחמם אותה, שיזכיר לה.
יותר מדי דברים קרו,
יותר מדי עבר
הפצע לבטח לא יגליד לעולם.

שומעת את הדממה מחרישת האוזניים
הצעקה האילמת, ושותקת.
שותקת.
אמר שיבוא, אמר שיגיד,
יותר מדי דברים קרו
יותר מדי עבר
הפצע לבטח לא יגליד לעולם.

היה עמה פעם, חיבק אותה חזק,
עצר את מכאוביה
לא ידעה עוד צער
אבל יותר מדי דברים קרו
יותר מדי עבר
הפצע לבטח.. לא יגליד לעולם

עכשיו נשארה רק דמעה
דמעה מתנפצת על האש
האם תראה אותו אי פעם
אולי דרך זכרון, אולי דרך החלום
היה עמה פעם, חיבק אותה חזק
אבל הפצע לבטח לא יגליד לעולם.