בוקר. אני קמה ב-5 וחצי מרוב עייפות כמעט לא ראיתי כלום. בראש
צפות המחשבות על התכנונים של לפגוש את ידיד שלי בתל אביב
ולטייל שם עד מאוחר, כבר שש וחצי ואני כבר מחוץ לבית שמחה
ומאושרת.
הגעתי לבסיס בסביבות אחת בדיוק בסוף ארוחת צהריים.הלכתי לחדרי
הישן שמתי את הדברים וטיילתי בחטיבה, חיכיתי שחברה שלי תפתח את
המשרד כדי שאני אקח טופס טיולים יוצא. הזמן עבר די מהר, לקחתי
את הטופס ובשיא ההתלהבות עליתי למשרד האפסנאות להחזיר ציוד. שם
עיכבו אותי שעתיים על כמעט שום דבר מה שעורר אצלי עצבים
פנימיים אבל נזכרתי שאני משתחררת אז חשבתי "נו מילא, זה בכל
מקרה ייגמר בקרוב".
בסופו של דבר אחרי הרבה עצבים וטיולים בחטיבה הצלחתי לסיים ב-4
את הטופס טיולים.
מאושרת הלכתי לתחנה, לא לפני שאמרתי שלום לחברה שלי ולמפקד
שלי.
הגעתי לתחנה ואחרי עשר דקות שהאוטובוס לא מגיע, אני מגלה
שתעודת הזהות שלי בכלל לא בכיס.
הקטע המצער שבתעודת זהות היו הכרטיס של הכללית והישראכרט
שביטלתי, 140 שקל בערך ומנוי להחלפת דיוידי.התקשרתי לחברה שלי
למשרד בהיסטריה והבנתי שזה לא שם אז חזרתי לבסיס.
מדוכאת מכל העסק הפכתי בעזרת חברה שלי את כל החטיבה אך ללא
הצלחה ואנשים שמעדיפים להגיד שטויות במקום לעזור, נכנעתי למצב
בערך ב-5 והלכתי בחזרה לתחנה לאחר שחברה שלי נתנה לי אישור
לנסיעה חינם באגד.
מיואשת וחסרת כל התקשרתי לאנשים והשארתי בדיוק קו אחד בבטריה
שלי.
חיכיתי שעה וחצי עד שהאוטובוס הגיע ואז שיערתי לעצמי שאני בכל
מקרה אספיק את האוטובוס כי האוטובוס האחרון לעיר מתל אביב יוצא
ב-9. בתחנה הבאה עלה ידיד שלי מהבסיס וסתם דיברתי איתו וסיפרתי
לו על תעודת הזהות שאבדה הוא היה מאוד סימפטי ואז כשבאתי
להתקשר לידיד שלי להגיד לו שיש אפשרות שאני "אתנחל" אצלו
הפלאפון נסגר,מת.
חשבתי שאני אתחרפן ואז הידיד הציע לי להתקשר מהפלאפון שלו אבל
שכחתי את המספר ואז נתקענו בפקק של 45 דקות בערך מה שהרס לי את
התוכנית לעלות על האוטובוס של 9 לעיר.נרדמתי לכמה זמן
וכשהתעוררתי בקושי זזנו מטר.
בסופו של דבר אחרי זמן מה וכמה טלפונים מידיד שלי נרגעתי
טיפונת.הוא ירד והגענו לתחנה בירושלים.התקשרתי לאבא שלי
מפלאפון של מישהו שהכרתי והוא כמובן לא היה נחמד במיוחד. כיוון
שהגעתי רק ב-9 לתחנה אז התכנון הוא שאני עולה לאוטובוס של 10
וחצי לחיפה ומשם אבא שלי יבוא לקחת אותי.למזלי מצאתי כסף קטן
בכיס. קניתי טלכרט ועליתי על האוטובוס לתל אביב לגמרי ביאוש.
הגעתי לתחנה והבנתי שיש לי 45 דקות לנצל עד האוטובוס בחצי השעה
הראשונה "דפקתי לי את הראש בקיר" מרוב דיכאון והתקשרתי לאבא
שלי להודיע לו שהגעתי.
הייתי רעבה אז החלטתי בכסף המועט שנשאר לי לקנות לי קוראסון
מגעיל שהיה שם מהבוקר וישבתי לחכות בתחנה.
בתחנה ישב שם איזה מג"בניק בנוסף לאיזה אחד בתחנה המקבילה שלא
הפסיק לבהות בי. לא היו לי עצבים אבל אם היו לי הייתי אומרת לו
משהו. התחלתי לדבר עם המג"בניק שהתגלה כבנאדם מאוד נחמד ואני
אישית לא מצליחה לנהל שיחות עם מג"בניקים.כל הדרך דיברנו
ושמענו מוזיקה והוא אפילו הראה לי איך להשתמש בסכין פרפר
שקניתי קודם לכן ושכחתי לציין.
זהו הגענו לחיפה אבא שלי חיכה שם נפרדתי מהאיש הנחמד שהלך
לדרכו, עליתי למכונית ונסעתי עם אבא הביתה, ששיגע לי את השכל
כל הדרך. בסופו של דבר הגעתי הביתה בחצות ומשהו בערך.
לסיכום אם מצאתם את התעודת זהות שלי תתקשרו אלי...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.