יותם היה מבריש לה את השיער. הוא היה ניגש למשימת פתיחת הקשרים
בשערה באותה רצינות שאפיינה כל מה שעשה, הוא היה משדל את סבך
שערותיה להיפתח עבורו באותה עדינות שהיה נוהג בה תמיד בקרבת
יעל. היא הייתה האהבה שלו, הוא היה מטפל בה כמו בבובת חרסינה,
דואג לא לחבק חזק מידי שמא תשבר לו בין ידיו. לפעמים בלילה
כשהיה מחזיק אותה בין זרועותיו, פניה עטופות בשלוותם של
הישנים, היה מסתכל עליה ומתמלא כולו אושר מכך שהוא מחזיק אותה
בידיו ומכך שהיא כל כך יפה ומכך שהיא שלו. וכשכבר לא יכל להכיל
בעצמו את האושר החם הזה שמילא אותו היה לוחש באוזנה "אני אוהב
אותך" והיא הייתה מחייכת מתוך שינה. לא מודעת כלל לוידוי הנרגש
שאוזניה שמעו. ואז היה מנשק אותה על המצח ונרדם מאושר.
יותם ויעל לא היו מאותם הזוגות הנוצצים שמשכו מבטים בכל
המסיבות ובכל המפגשים החברתיים. הם בדרך כלל בילו זה בחברת זה,
משתיקים את העולם בזמן המועט שהיה להם לבלות ביחד. יותם היה
יוצא רק כל כמה שבועות מהצבא, ובאותם ימים ולילות (במיוחד
לילות) ארוכים היה חולם עליה בכל רגע, מדמיין אותה איתו,
מדמיין מה היא עושה עכשיו בלעדיו. ברגעי החסד שלהם ביחד היו
מבלים כל דקה אפשרית ביחד. לרוב סתם שוכבים במיטה, מדברים, הוא
היה מספר לה חוויות מהצבא היא הייתה מספרת לו על הספרים
שקראה.
פעם בכמה חודשים היה יותם מקבל "רגילה", מתת שמיים, שבוע שלם
עם יעל. הם היו נוסעים לבקתה קטנה בצפון. בבוקר הוא היה מכין
לה ארוחת בוקר: מטגן חביתה צהובה עגולה מושלמת, חותך ירקות
וסוחט מיץ תפוזים. כשהיא קמה, תמיד אחריו, הכול כבר היה ערוך
על השולחן והוא עומד על יד מצפה לנשיקת הבוקר טוב שתשביע אותו
למשך כל היום.

כשיעל הייתה עצובה יותם היה מנשק אותה על המצח, והיא תמיד
הייתה מחייכת. זו הייתה תגובה בלתי נשלטת: נשיקה במצח תמיד
גררה חיוך, בלי תלות בנסיבות. הוא פשוט ידע איך לגרום לה
לחייך.
עד שיום אחד יעל הייתה עצובה ויותם רחוק. ולא משנה כמה נשיקות
ניסה לשלוח אליה הם לא הגיעו. למרות שהיה קלע מצוין לא הצליח
לכוון אותם ישירות למצח שלה, המרחק למטרה היה גדול מדי.
יעל הייתה לא מאושרת,
כשנפגשו שוב היא ניסתה להסביר ליותם למה היא לא מאושרת,
הוא לא הבין על מה היא מדברת,
מה שגרם לה להרגיש עוד יותר לא מאושרת.
הבעיה הייתה שהיא בעצמה לא הבינה מה הגורם הזה שפוגע באושר
שלה, היא לא הבינה למה לא טוב לה יותר. היא ציפתה שהוא יענה
לה, שהוא ייתן לה את התשובות.

היא פלטה שהיא צריכה "זמן" או "מרחב". הוא לא ידע שכל מה שהיא
רוצה לשמוע זה שהוא אוהב אותה וצריך אותה ושהוא לא רוצה לחיות
בלעדיה. הוא לא ידע שכל מה שהיא צריכה זה שהוא ינשק אותה על
המצח ויחבק אותה ולא ייתן לה ללכת. היא רצתה שהוא ילחם עליה
אבל במקום זה הוא נתן לה את מה שביקשה.
הוא כל כך אהב אותה, הוא היה מוכן לעשות בשבילה כל מה שביקשה
ממנו, גם להיות בלעדיה, העיקר שתהיה מאושרת.

אז היא הלכה לבית שלה והוא הלך לבית שלו.

בהתחלה היא ספרה כל שעה בלעדיו והזמן היה מתארך עד בלי סוף.
היא הייתה בוכה כל לילה אל תוך הכרית בגלל שהוא לא אמר לה לילה
טוב לפני שהיא הלכה לישון. או סתם באוטובוס יושבת ליד איש זר
ונקרעת מרוב געגועים ליותם שלה, מתחילה ליבב בקול והאיש לידה
היה מסתכל עליה באמפתיה או בתימהון, לא מבין מה קרה פתאום
לבחורה השלווה שלידו או לחלופין מבין לגמרי. לאט לאט השעות
הפכו לימים והימים לשבועות ולמרות שעדיין היה כמעט בלתי אפשרי
לצאת מהמיטה בבוקר, היא הצליחה והימים כבר לא היו ארוכים כל
כך. היא הצליחה לחשוב שוב על ספרים ושירים וציפורים, הוא עדיין
המשיך להתרוצץ במחשבותיה לעיתים קרובות אבל היא כבר הצליחה
לעמוד בפרץ הדמעות לפעמים היא אפילו לא הרגישה את המחנק
בגרון.
היא חזרה לחייך, בהתחלה חיוך קטן עקום אחר כך החיוך שלה חזר
אליה, אותו חיוך גדול חושף שיניים, שובה לב, ויום אחד היא
אפילו צחקה, צחוק מתגלגל אמיתי, כזה שיוצא ממקום עמוק עמוק
בבטן.
היא למדה להבריש לעצמה את השיער, להכין לעצמה חביתה ומיץ
תפוזים, להגיד לעצמה שהיא יפה, היא מצאה חברים שיקשיבו
לסיפורים שלה על הספרים שהיא קראה.
היא יצאה למסיבות, רקדה והשתוללה, שתתה ופלרטטה.
היא הייתה מאושרת.      

יותם לא הבין. הוא לא הבין מה קרה פתאום ליעל שלו שיגרום לה לא
לרצות להיות איתו יותר. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. מה קרה
לה?
והוא התגעגע אליה בכל רגע ורגע, הוא היה צריך להחזיק את עצמו
מלהרים אליה טלפון כי הוא היה מוכרח לדבר איתה ולספר לה כמה רע
לו. היא הייתה החברה הכי טובה שלו והדבר הנורא ביותר בזה שהיא
לא הייתה שלו  היה שלא היה לו עם מי לדבר.
אז יותם מצא נחמה אצל עינת, הפקידה הפלוגתית, בהתחלה הוא היה
בוכה לה, מספר לה על יעל כמה יפה שהיא, וכמה חכמה שהיא וכמה
מדהימה שהיא וכמה הוא לא יכול בלעדיה, והיא הייתה מקשיבה
ואומרת איזו מילה, מחייכת מהנהנת. הוא היה מספר לה כמה טוב היה
להם ביחד וכמה לא טוב לו עכשיו, הוא היה מסביר לה איפה כואב
ואיך והיא הייתה מקשיבה מחייכת או מצקצקת בלשונה.  היא לא אמרה
שיש הרבה דגים בים ושהוא יתגבר עליה וימצא חדשות ונפלאות ממנה,
היא רק ישבה איתו והקשיבה לו.
עד שיום אחד יותם ראה אותה
הוא ראה אותה סוף סוף למרות שהוא ישב לידה ובכה לידה במשך
חודשים הוא פתאום גילה שיש לה עיניים חומות מדהימות, ושפתיים
רכות ומלאות שקוראות לו לנשק אותם.
אז הוא נישק אותה וליטף אותה, וסוף סוף הוא הרגיש יותר טוב,
הוא כבר לא הרגיש פצוע ושבור.
היא תיקנה אותו.
יעל בהתחלה נפגעה, העלבון היה קשה לה מדי, הוא היה יותם שלה,
זה הרגיש לה לא הגיוני שמישהי אחרת תיגע בו ותנשק אותו, ותשכב
איתו. כי זה היה המקום שלה במיטה על ידו והשיער שלה שהוא אמור
ללטף והאוזן שלה שהוא צריך ללחוש בה "אני אוהב אותך". והקנאה
הזו צרבה בה בפנים, כאב שורף כמו אחרי ששמים יוד על פצע, אבל
זה חלק מתהליך הריפוי לקח לה זמן אבל בסוף הבינה.
היא הבינה שהעובדה שהוא אוהב עכשיו מישהי אחרת לא גורעת
מהעובדה שהוא אהב פעם אותה. זה לקח לה זמן אבל יום אחד היא
אפילו הצליחה להיות מאושרת בשבילו שהוא מצא אהבה חדשה ושטוב לו
ושהוא מאושר כמוה. את עינת היא אף פעם לא סבלה.

ואז יום אחד השמיים נפלו.

בהתחלה ידיעה בחדשות תקרית ופצועים ולא אומרים איפה וכמה ומי.
אבל יעל יודעת שמשהו לא בסדר, שמשהו לא בסדר עם יותם שלה, אז
היא מתלבטת בתוכה אם להתקשר אליו, והרי דברים כאלה קורים כל
הזמן, וזה בטח לא הוא, וזה סתם יהיה לא נעים, ואולי עינת תענה
ומה היא תגיד? אבל היא לא יכולה לשמור את זה בפנים היא חייבת
לדעת שיותם, שיותם שלה בסדר. ולא אכפת לה כבר כלום והיא מתקשרת
אבל הוא לא זמין, ואולי הוא סתם עסוק והרי הוא צריך לכבות את
הטלפון ברוב שעות היממה זה הרי הגיוני שהוא לא יהיה זמין. אבל
ההרגשה הזו לא שוקטת בה והיא מרגישה שמשהו מאוד רע. היא פשוט
מרגישה רע, רע כל כך.  אז היא מתקשרת אליו הביתה אבל הקו תפוס,
והיא תופסת את עצמה היא לא רוצה סתם להבהיל את אימא של יותם
היא אשה כזו נחמדה והיא תמיד כזו דאגנית, ומה אם היא סתם
מדמיינת היא סתם תפחיד את אימא שלו, זה לא יפה ולא נעים.
אז היא מחכה עוד שעה ובחדשות שניים מהנפגעים כבר מוגדרים
הרוגים, ויעל מתייסרת בתוך עצמה והדבר היחיד שחשוב לה הוא יותם
שלה אז היא שוב מתקשרת אליו ומתחננת לו בתא הקולי שיתקשר או
ישלח הודעה או איזה אות חיים ושרק יגיד שהוא בסדר שלא קרה לו
כלום. והיא לא יודעת כבר מה לעשות, היא רק על הטלפון מנסה
לתפוס מישהו שידע להגיד לה מה קרה, וחוסר האונים מציף אותה מכל
כיוון.

אחרי שעה נוספת ברדיו מודיעים שיותם נהרג.

והיא מרגישה שנפלה עליה משקולת של שש טון, כי היא לא יכולה
לקום והיא לא יכולה לזוז והיא משותקת כולה.
זה לא יכול לקרות. זה לא קרה, זה לא הגיוני, יותם היה כל כך
מלא חיים תמיד הוא לא יכול להיות מת. הוא בטח יושב עכשיו וצוחק
ובכלל לא יודע שאנשים חושבים עליו שהוא מת. הם לא דיברו עליו
ברדיו הם דיברו על יותם אחר, היא בטח לא שמעה נכון. זו מוכרחה
להיות טעות, זה לא יכול להיות אמיתי, אסור לזה להיות אמיתי. זה
קורה רק אצל אנשים אחרים לא אצלו לא אצלה.

ואיך אפשר להמשיך לנשום אחרי שהאחד שאהבת מת, נהרג .
ואין שום דרך בעולם להסביר את הכאב הזה שהוא לא יהיה שם יותר.


כי היא אהבה אותו, הכי הרבה שאפשר לאהוב ופתאום נפער בה חור
ענק אינסופי, מכתש שהיא לא יודעת איך אפשר בכלל להתחיל למלא
אותו.
והכאב הזה חודר לעמוד השדרה וזורם דרך כל איבר בגוף שלה, שיודע
שהוא לא ירגיש ויראה אותו שוב.
ואז מתחיל כאב אחר לא פחות כואב, כי השפתיים שלה לא היו
האחרונות שהוא נישק והגוף שלה לא היה האחרון שהוא חיבק ועל
הכרית שלו לא יישאר טבוע לעד הריח של שערה. היא זו שהכירה אותו
הכי טוב, והיא זו שידעה לנחש בדיוק מה עבר לו במוח בכל רגע
ורגע, והיא זו שהוא היה מגלה לה את כל הסודות, והיא זו שהוא
אמר לה שהוא אוהב ויאהב תמיד עד סוף העולם ובחזרה. והוא היה
יותם שלה, יותם של יעל.

ובמוחה טבועה התמונה שלו עומד ליד השולחן בבקתה בצפון לידו
שולחן ערוך עם חביתה חמה ומיץ תפוזים סחוט טרי והוא מחייך
אליה, מחכה שהיא תנשק אותו,
והוא כבר איננו.