אני יושבת לי בחדר שומעת מוסיקה... המערכת בפול ווליום והדבר
היחידי שאני התרכזתי בו זה הקווים הקופצניים האלה פעם למטה
נמוכים כל כך שכמעט לא רואים אותם ופעם למעלה מתפרצים גועשים
כאילו הם יפרקו עוד רגע את המערכת הם מזכירים לי את עצמי...
פעם למטה מתכופפת כל כך רוצה להיות שקופה שלא יראו אותי אבל
בכל זאת להיות שם ולפעמים כל כך למעלה מרגישה כאילו אני יכולה
להגיע לשמים אבל נעצרת בגבול בלי אפשרות להתקדם... אני שומעת
צעקות מלמטה אבל המוסיקה בעוצמה גבוהה מדי המילים נבלעות ואני
עדיין יושבת על המיטה מחזיקה את החומר למבחן הבא ביד אבל
מתרכזת בקווים המקפצים במערכת שלי פתאום דפיקות חזקות בדלת
ואיתם הלב שלי דופק חזק ואיתו הקוים במערכת קופצים גבוה יותר
ויותר ובמקום להמתח להעמד כמו הקווים אני מתקפלת הדלת נפתחת
בזהירות ואז אני נזכרת להתמתח לקפוץ ועומדת שם אמא שלי ושואלת
אותי אם אני לומדת כי בבגרות הבאה אני צריכה להוציא יותר
מהממוצע יותר מכולם, אני צריכה להיות הכי טובה להמתח הכי גבוה
יותר מהקווים האחרים ככה גם בטסט השני שלי, החליטה שאם אני לא
יעבור אז זה יחשב כבושה, אם אני חושבת על זה... נראה לי שבגללה
נכשלתי, רציתי לראות איך היא תגיב מה היא תגיד לי אם היא תעיף
אותי מהבית או לא... היא לא... רק אמרה חבל ובעיניים שלה
השתקפה האכזבה... ואז אני זאת שהרגשתי רע... ואז היא יצאה
מהחדר ואני הסתובבתי והמשכתי להסתכל על הקוים, הפעם התמקדתי
בקוים שמגיעים עד למעלה וקנאתי בהם ... רציתי להיות כמוהם
חופשיה מגיעה למעלה... אבל במקום לקפוץ ולהגיע גבוהה התקפלתי,
החלטתי לא להמשיך... להסתכל על הקוים ורק לקנאות בהם ... למה
לשאוף להגיע כל כך גבוה אם המקסימום שלי הוא למעשה , כל כך
נמוך? המסקנה שהגעתי אליה אחרי ישיבה כל כך ארוכה היא שלא כדאי
לשאוף למשהו גבוה יותר מהיכולות..לא לחטוא בהיבריס כמו שכתוב
במחברת שלי בספרות כי הקוים.. הם ניבנו בשביל הקפיצות האלו ,
אבל אני , אני נבנתי בשביל להשאר למטה...כנראה ... |
