נקודה 1

"כמה זה?"
"הקרח? שלושה שקל אחי"

נקודה 2

אבא שלי עצר, מתנשף, ליד תחנת האוטובוס.
האורות של האוטובוס כבר עברו את הפינה הבאה, מהבהבים ונעלמים.
חצות ועשרים. קו 24 האחרון הביתה.
על המדרכה, מיוזע, הוא בדק את הכיסים שלו.
הרבה כסף קטן. נסיעה במונית הביתה מפה, תעלה בערך 15 שקלים.
הוא התחיל לספור את העודף.

נקודה 3

במונית, מסתכל על המונה בעצבנות מה. יש לו 12 שקלים ועשרים
אגורות ביד.
המונה מראה על עשרה שקלים וארבעים אגורות, והוא במרחק רחוב אחד
מהבית.
להגיד לנהג שיעצור פה?

נקודה 4

"בסדר בנאדם, הגענו. פינת אחד העם ורש"י."
המונה מראה 12 ועשרים אגורות. בדיוק.
"שתים-עשרה" אמר הנהג.
אבא שלי צחק, ונתן לו 12 ש"ח ועשרים אגורות.
הנהג הסתובב אליו והרים גבה.
"מה אני אגיד לך... סגרת לי את החודש."

תנועה בצד של העין. רעש חזק. מתכת מרופדת פוגעת בו בבטן. קצת
זכוכיות באוויר.
הוא מוטל על המושב לשמאלו. הראש שלו פגע בדלת.

הוא מתיישר.
"אתה בסדר?"
הנהג משתעל. כשהוא מדבר, הקול שלו נשמע גבוה וצייצני מקודם.
"בסדר בסדר, אולי מתחתי קצת את הצוואר"
הנהג אוחז בחזה של עצמו.
הם יוצאים החוצים, ממששים את גופם.
זו היתה מונית אחרת, זו שפגעה בהם.
אמא שלי יוצאת החוצה, מתיישבת על המדרכה, בוהה באוויר. יש לה
שריטה מדממת במצח.

אבא שלי מתיישב לידה.
"את בסדר?"
ככה הם הכירו.

נקודה 1

"בבקשה, יש לי עשיריה"
"אין בעיה אחי"
מוכר הארטיקים מחפש בקופה, מחזיר לאבא שלי עודף.
אבא שלי הולך, בלי לשים לב שהמוכר נתן לו חזרה מטבע של עשר
במקום של חמש.

ככה נוצרתי. מעודף.