"אוקיי, אוקיי... מספיק."
על המיטה שלי. התרחקת ממני, וידעתי למה.

מה שקרה קרה, ומה שקרה היה הרבה יותר ממה שתכננו שיקרה.

"זה היה קצת יותר ממה שסיכמנו."
סמוקת-לחיים ואדמדמה, השיער שלך פרוע קצת, הסתכלת עליי.
השיער שלי לא יכול להפרע, קצר מדי.

את צחקת, במין עצבנות כזאת, אבל גם שעשוע.
קראתי פעם שצחוק נובע מפריקת מתחים, מרגעים שבהם נשברת איזושהי
תפיסה. אדם הולך ביער ורואה נחש. הוא נבהל. ואז מסתבר לו שהנחש
הוא בעצם חתיכת עץ. הוא צוחק, כדי להיפטר מעודפי האדרנלין בדם
שלו. הצחוק משחרר את האדרנלין בנשיפה החוצה, אדרנלין שהצטבר שם
ברגע של תפיסה מוטעה, של עץ שנראה כמו נחש.
אני מתאר לעצמי שגם אני נראה שונה ממה שנראיתי לך לפני עשרים
דקות.
גם אני צחקתי.

"אז מה?" שאלתי.
"זה היה מוזר." ענית.
כן, מוזר.
"אבל גם מאוד נחמד."
כן, מאוד נחמד.
עברו עוד כמה דקות.

הסתכלת הצידה, הסתכלת עליי, הסטת את המבט. סידרת את החצאית
שלך.
אני לבשתי חולצה וטריינינג, לא היה לי מה לסדר.
פגשת את המבט שלי שוב. חייכנו. צחקנו שוב.

"אז מה עכשיו?"
"אני לא יודעת."
"מותר לך ללכת, אם את רוצה."
"אני צריכה ללכת, אבל אני לא רוצה שזה יהיה יותר מדי כאילו
שאני נמלטת מזירת פשע."
"את יכולה להימלט מזירת פשע, אני לא אעלב."
"אני לא יודעת."

עוד קצת שתיקה. וצחקוקים.
ידעתי שכל דבר שאחליט להגיד, ירמוז שיש לי מושג לאן הולך כל
הסיפור הזה, ואין לי.
"אני חושבת שאנחנו לא אומרים כלום, כי אנחנו לא יודעים מה
הלאה. ולא משנה מה אני אגיד, זה ירמוז שאני רוצה משהו מסויים,
כשכרגע אין לי מושג מה אני רוצה, לאן הולך כל הסיפור הזה."
"בדיוק".

עמדנו ליד הדלת. כמה זמן.
פתאום, עם הדלת פתוחה, דיברנו על המון דברים. מזג אוויר
וטלויזיה.
"אתה יודע למה אנחנו מדברים על שטויות, נכון?"
"כן"
"כי אנחנו שואלים את עצמינו את אותה שאלה."
"כן"
"על הלחי או על הפה."
נישקתי אותך. סליחה. התנשקנו. על הפה.
אחרי זה צחקקנו עוד קצת.

נספח

ברוך שובך, אומר הקול ברדיו
אבל אף פעם לא עזבתי, תמיד הייתי פה.
בידייך כל הצבעים שחשבת למלכים
בסיבוב של קלף, פשוט נעלמים.
צריך לראות צריך להגיד צריך להיות משהו יפהפה
אני לא יכול להוציא את היום מהראש שלי
צריך להגיד צריך לקרוא צריך לאהוב משהו יפהפה
ויום כמו היום, הכתים לי את העיניים.
כל מה שאני אומר, כל מה שאני עושה, זה רק מסר אלייך.
כל מה שאני משחק, זה הקלפים שאת חילקת לי
זו רק גרסתי לאמת.
והלוואי שהייתי יכול לנחם אותך
אם אהבה היא ההגנה שלנו
זה בסדר, אני יכול לנחם אותך
אם תתני לי, אוכל לאהוב אותך עד מוות.

"יום כמו היום" מאת טום מקריי
תרגום חופשי מתנאל שוורץ