הוא לא בן אדם יפה. הוא גם לא בן אדם מכוער. אבל כשאני מסתכלת
עליו נהיה לי חם בלב. כשאני שומעת את הקול שלו אני מחייכת.
כשאני רוצה להיות, אני מסתכלת עליו. וכשאני רוצה שיהיה, ואני
רוצה, אוי, איך אני רוצה, אני עוצמת עיניים. זה לא שזה דבר
שאין באפשרותו להתגשם. אני פשוט לא מדמיינת אותנו ביחד. ואני
לא רואה שזה שווה את זה. אני לא יודעת אם הוא בן אדם מספיק
רציני, או יותר מדי ציני, אולי הוא ביישן, אולי הוא נואש. אני
שונאת נואשים. ואולי אם הוא אוהב, באמת אוהב, זה שונה. ומי אני
שאגרום להכיר בדבר הזה. בדבר המופלא הזה. המדהים הזה. האימתני
כל כך. ומי אני שאגרום לו, שאני עצמי אינני מכירה בדבר. וזה לא
כמו תמיד. זה לא סתם, שאני רוצה שירצה אותי. אני רוצה לרצות
אותו, זה באמת ותמים עושה לי טוב. אני לא רוצה להיות איתו. או
שכן. אני רוצה לרצות אותו. פשוט וקל, נאמר. או שלא כל כך. ואיך
אדע מה לעשות איתו, בעוד אינני יודעת מה לעשות עם עצמי. ואיך
אדע מה לעשות עם עצמי? איך? אינני יודעת מה נמצא בתת המודע
שלי. אילו רק. ומאד קל להתעלם. אך אני רוצה אותו. ואני מרוצה.
אבל מהו השלב הבא?
                                             יום ראשון,
ה5.1.03- שעה 21:15

אלוהים... זה נשמע כל כך טוב - רגש, אמיתי. אצלי! זה נדיר.


הלוואי שרק הייתי זוכרת על מי מדובר.