הכל החל כאשר האלים הטביעו את חותמם הגדול בתחילת הזמנים.
ג'ולמקו, לפי הסיפורים של האבות, היה כפר שהיה ממוקם על רכס
גבוה, בתוך אזור ההר. זה היה כפר ציבעוני, ארוג ע"י עבודתם של
נשים וגברים, עם חייהם, אשליותיהם וכישלונותיהם.
אויר קר גלש בחופשיות בין הגבעות וההרים, מגיע לאנשי ג'ולומקו
פנים אל פנים. בצל כנפיו של אג'ו, הפלא של האל הגדול, הלילה
ירד. מיד הצלליות החדות והאפלות של ההרים הגבוהים נראו כענקים
בלילה.
זה היה לילה של מאות שנות היסטוריה. זו לא נראתה כאותה רוח,
אותו לילה, אותן צלליות. זה נראה כאילו אג'ו מזדקן בין הצוקים
המזדקרים, ושידיו איבדו את היכולת לעצב את החיים על פני הארץ.
הירח, כמו עין גדולה בלילה, שייט מעבר לגלים אפלים של עננים
ישנוניים. הוא זרח והאיר את ג'ולומקו. זה נראה כאילו ניסה
להזיז את ענני הסערה ולהאיר את הנוף הישן.
סילומטו צפה על המחזה ביראה. יראה וגעגועים. דמעה זלגה על לחיו
השמאלית. הוא התגבר על הדחף למחות אותה, למרות שבתור לוחם,
תמיד לימדו אותו להסתיר. אבל עכשיו הוא היה לבדו, לא עוד חלק
מהשבט, רק הוא, העולם ואג'ו.
הוא היה זקן עכשיו, ולמרות שעדיין יכל לנצח כל לוחם צעיר, הוא
החליט לצאת למסע. לחפש את עצמו, את השלמות, ההרמוניה, ואולי,
אם יהיה כמו ג'לוקטו האגדי, ימצא אפילו את אג'ו עצמו.
הסערה שנאספה באופק, הכפר שישן לאור הירח, ששיחק את משחק
המחבואים שלו בעזרת העננים. הכל. הכל היה חסר משמעות כרגע, ועם
זאת, הדבר החשוב ביותר. זה לא עניין אותו, אך זו הייתה המטרה.
הוא לא ידע לאן ללכת, כיצד יסתדר ואפילו מה הוא מחפש, אך הוא
כבר התחיל ולא יכל לחזור בו.
הוא רק עמד וצפה. לא היה דבר שעיכב אותו, התחייבויותיו קוימו
במלואן, רכושו חולק ומשפחתו... דמעה נוספת זלגה במורד לחיו
הימנית, וזכרונות החלו משתלטים עליו, נוסטלגיה מסוכנת שאיימה
לעכבו ואולי אף לעוצרו.
הוא דחק הכל, פרש כנפיו, ועף לעבר הירח.