כשביקשו ממני לקרוא את החיבור שכתבתי בכיתה, אף אחד לא ידע שזה
סיפור אמיתי, עם רגשות אמיתיות. אז בעוד אני קוראת, מנסה לא
להיתקע על העיניים של אף אחד. כולם מסתכלים עלי במבט של זלזול.
עשיתי את עצמי, כאילו אני לא מייחסת לזה חשיבות שהם חושבים
שהחיבור שלי חרא. אבל זה היה קשה. כי זה עלי, על החיים שלי.
ואני מסתכלת על כולם. לא פוסחת על אף אחד. ופתאום נתקעת על אחד
הילדים "שיט" אומרת לעצמי. דניאל, ביישן ביישן, אבל איזה מבט.
כאילו הוא באמת התעניין. ואני מספרת על ילדה, שאף אחד לא שם
עליה זין, וכולם קראו לה פריקית. אבל לא במילים, במבטים. כי מי
בכלל ידבר אליה?! ובמבטים זה הכי כואב. ובאי-התייחסות.
וכשהגעתי לקטע שהיא חתכה את הורידים, וכולם ראו. גם אבא שלה.
ולא היה להם איכפת. התחלתי לבכות, ורצתי החוצה מהכיתה. כשדנה
הסנובית מתחילה לבכות רצות אחריה חמש בנות לפחות. אז עצרתי ליד
הדלת, חיכיתי כמה שניות והלכתי. בלי לדעת לאן, בלי לדעת למה.
הלכתי. עצרתי במחששה של בית הספר, ישבתי ובכיתי. פתאום דניאל
הגיע. הוא בא אלי ביציאה "לא כולם שונאים אותך" אפשר לדמיין
כמה זה ניחם אותי.. אה? "אני לא שונא אותך" "למה?" שאלתי אותו.
זה לא שנבהלתי מזה שאיכפת לו, זה היה צפוי. אבל לא הבנתי למה.
"כי יש לך ייחוד... ולרוב האנשים אין את זה." "זה הדבר האחרון
שציפיתי לשמוע דווקא ממך" פלטתי. "תעשי לי טובה, את יודעת כמה
אנשים יורדים עלי? כשאנשים מדברים על דניאל, אלה ששומעים
שואלים 'מי?' והם עונים 'נו, זה שלא מדבר', כשעלייך מדברים, אז
אומרים פריקית, פריקית באנגלית זה שונה, זה מיוחדת, את באמת
מיוחדת, יש לך ייחוד שאין לאף אחד אחר." הוא אמר את זה בצורה
שבאמת חשבתי שהוא מתכוון לזה. ואולי הוא התכוון לזה. שתקתי.
"את יודעת, אני הוא זה שאמור לשתוק" התעצבנתי, זאת אומרת, לא
באמת התעצבנתי, אלא זה הציק לי שהוא לא מבין שהוא לא חייב
לשתוק, הוא מחליט לשתוק. ואני מתעצבנת נורא מהר. "אתה לא אמור
לשתוק, אתה בוחר לשתוק. כל אחד והבחירות שלו, מי אני שאבקר?
וחוץ מזה, אתה החלטת שיש לי ייחוד, מה זה הפאקינג שטויות האלה.
תגיד לי דבר אחד שמיוחד בי ואני אשתוק." "את לא צריכה לשתוק"
הוא אמר בכזאת הפנמה. "אני אוהב שאת מדברת" נבהלתי, אין לי
ניסיון עם בנים. הוא אומר את זה סתם כי הוא אוהב שאני מדברת,
או שהוא מרמז משהו? "אני?" הצלחתי להוציא מילה. "כן את. אפשר
לדבר איתך כמו בת אדם, את מדברת על המהות ועל דברים רציניים,
לא כמו אף אחד אחר פה" הסתכלתי לו בעיניים כבר כמה דקות רצוף
אז נבהלתי והסתכלתי על הרצפה, "וואו אתה כל כך יפה" הוא הסתכל
עלי במבט תדהמה ואני כל כך מבויישת. "פאק, אממ, אממ, אני אמרתי
את זה בקול רם? פאק!" "דיי מספיק, אל תתביישי, אני חושב
שדיברנו מספיק בכדיי שלא תתביישי להגיד לי דבר כזה" "אבל
עדיין" פלטתי. "אני צריך להגיד לך משהו.." זה לא טוב. "מה?"
הוא הסתכל עלי במבט רציני ואמר "את ממש.. ממש.. מכוערת!" הוא
התחיל לצחוק והלך לכיוון שמאחורי, הסתכלתי וקלטתי את הכיתה
עומדת וצוחקת. עכשיו אני בטוחה, הם שונאים אותי, הם באמת
שונאים אותי.

מה ששיעמום גורם לנו לכתוב... אם אני מקצינה אפשר לומר שזה
אפילו פרודיה על הסיפורים הקיטשים האלה.. אבל לא. זה סתם
שיעמום.