נפרדנו לפני שנה.למה אתה שואל? אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? זה
לא סיפור כל כך קל. אז הכול התחיל באמת לפני שנה וחודש, נסעתי
לניו יורק, לגמרי לבד, וחזרתי בדיכאון, לא סתם עצובה כמו שאני
תמיד-דיכאון אמיתי, קליני, מאז'ורי ואז הם לקחו אותי
לפסיכולוגית.ממש הכריחו אותי. אני כבר ויתרתי על עצמי אבל הם
נלחמו עליי.היא אמרה שצריך פסיכיאטר שנתן לי כדורים והוא פשוט
היה באמצע והפריע לי לרצות למות אז נפרדנו.
אחרי שיצאתי מזה... לא ממש יצאתי, יותר נכון אמרו שאני מאנית-
דיפרסית, חזרנו להיות בקשר. קשר אתה יודע, שוכבים פה ושם...
טעויות כאלו. ואז הבנתי מה הבעיה שלי, הכאב והאכזבות לא מגיעות
אליי סתם כך, אני מזמינה את זה, אני אוהבת להיות עצובה אני
אוהבת את הכאב לא סתם אוהבת, מכורה!
אחרי שהוא לא התקשר איזה חודשיים צלצלתי וביקשתי ממנו שיגיד
שהוא לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים, כי רק אם אני אשמע את זה
אני אבין, הוא הסס טיפה ואני צעקתי לו שכבר הכאבנו יותר מדי
אחד לשני ואי אפשר יותר ואז הוא אמר, ועוד איך אמר, והוסיף עוד
כמה משלו, ואני קיבלתי את מנת הכאב היומית, שבועית, חודשית שלי
והרגשתי כמו בטלנובלה, ואז ניתקנו, ואז בכיתי כמו שאני אוהבת
עם השירים שצרבתי שמזכירים לי אותו והלכתי לכתוב סיפור....