סיימתי עכשיו את הלימודים ואני יוצאת מהשער שמגיע לאוטובוסים,
וחבורה של ילדים באים אלי ואומרים לי ולחברות שלי שפוצצו אותך
מכות.
אני בהלם!
לא חשבתי שאני אהיה.
אחרי מה שעשית, לא חשבתי שזה יזיז לי בכלל, אבל זה הזיז ולא
יודעת למה.

עזבתי את החברות שלי ומצאתי מקום שקט והתקשרתי... לא האמנתי
שאני מדברת איתך, אני כל כך שונאת אותך!
"היי".
"היי".
שתיקה ארוכה.
"אתה בסדר?"
"כן, אני בסדר, קצת שריטות ופנס, אבל בסדר".
"אממ... אתה צריך שאני אבוא אליך? אתה צריך משהו?"
מה אמרתי עכשיו? למה אמרתי את זה? אני לא יכולה? אני שונאת
אותך!
"אממ... כן, יש לי כמה שריטות שאני לא יודע איך לטפל בהן, ואמא
שלי לא פה. את יכולה אולי לבוא?"
"כן, אני עולה על האוטובוס ואני באה".
ניתוק.

עליתי על האוטובוס, הייתי כל כך לחוצה. אחרי מה שעשית, חשבתי
שבחיים אני לא אעשה את זה - אתקרב אליך, אדבר איתך, אגע בך.

אני דופקת בדלת ואתה פותח. אתה לא נראה כל כך טוב.
אני נכנסת ואומרת לך להביא לי פלסטרים, יוד ותחבושות.
בינתיים אני הולכת למטבח ומביאה קרח ומגבת.

אתה נכנס לחדר ואני אחריך.
אתה בהלם וגם אני.

"שים את זה על העין", אני אומרת ומושיטה לך את הקרח. "תביא את
הפלסטרים... מה קרה? תראה לי".
"הנה, פה, פה, פה", אתה אומר ומראה לי את הרגל שקיבלה ממש
שפשוף, עוד שריטה באצבע וחתך גדול בשפה התחתונה.
"וואו! אוקיי, טוב, תן לי לטפל בזה".
בזמן שאני שמה לך תחבושת על הרגל ופלסטר על האצבע, אתה מסתכל
עלי... לא מאמין - אחרי כל מה שעברנו, אחרי שפגעתי בך ככה,
אחרי שאתה פגעת בי בצורה כל כך מכוערת - אני יושבת פה ומטפלת
בך.
"מור, למה את עושה את זה?"
"תהיה בשקט, כי עכשיו אני עוברת לשפה וזה יכאב יותר אם תדבר!"
אני עוברת לך חלש על השפה ומנקה אותה ומטפלת בה...
עובר בי רעד... אני מרפה וחוזרת לשבת רגיל.
"טוב, סיימתי, אני זזתי... ביי".
בתנועה חדה אתה תופס לי את היד.
"בבקשה..." אני אומרת ומורה לך לעזוב לי את היד.
"למה עשית את זה? את הרי שונאת אותי כל כך! למה עשית את זה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה, אני צריכה ללכת... ביי".
אתה נכנע ומלווה אותי לדלת.

יצאתי...
אני לא יכולה יותר, אני מתחילה לבכות.
"אני אוהב אותך".
אני נעצרת ומסתובבת אליך. "אז למה, לעזאזל, עשית את מה שעשית?
איך יכולת? אתה הבן-אדם הכי חשוב לי בעולם! אם אתה כל כך אוהב
אותי, למה עשית את זה?"
"אני מצטער! כל כך מצטער! אבל מה זה משנה לך אם אני אוהב
אותך... גם אם לא הייתי אוהב אותך, אולי הייתי עושה את מה
שעשיתי".
"אני מצטערת, אני צריכה ללכת".
"לא... חכי שניה... תגידי לי... את מרגישה משהו כלפי?"
"אני... אני... אני צריכה ללכת, ביי".
ברחתי... לא יכולתי יותר.

יום למחר, לא הגעתי לבית הספר...
הייתי צריכה לחשוב...
לא יכולתי לחיות עם המחשבה שאולי, אולי אני אוהבת אותך.
ידעתי שאם אני אגיד לך את זה, אני אפול עמוק, ופחדתי, פחדתי
שכמו הקודם, אתה גם תבגוד בי ותשקר לי...
אסרתי על עצמי להתאהב עוד פעם מחדש, והנה, אני פה עכשיו,
מאוהבת!

אני בחדר עכשיו, ברקע אני שומעת את היהודים/הזמן שלך, "תבטחי
בו, ילדה, נשארת, בגפו נתמכת", חושבת מה אני עושה.
ופתאום, בלי אזהרה, אתה נכנס לחדר.
אתה מתיישב לידי על המיטה ומסתכל עלי...
המבט שלי לא לכיוונך, אני לא יכולה להסתכל עליך.
אני שונאת אותך, אבל כל כך אוהבת.

"מור..."
שתיקה.
"מור... מור, תגידי לי עכשיו... בבקשה... למה היה חשוב לך שאני
אוהב אותך?"
שתיקה.
אני לא יכולה לספר לך... ובינתיים, דמעה מתחילה לזרום, ואחריה
- עוד אחת ועוד אחת ועוד...
אתה מלטף את לחיי, מוחה את הדמעה שנעצרה.
אני מסתובבת אליך... אני לא יכולה יותר.
"אני מפחדת", אני מגמגמת ומתחילה לבכות מחדש, "אני מפחדת, אני
לא רוצה שתהיה כמוהו, כמו הבן זונה!"
"את אוהבת אותי?"
שתיקה.
"מור, את אוהבת אותי?"
אני מסתכלת לך בעיניים ומסמנת לך שכן.