נשפכתי. בעוד טיפותי האחרונות נוזלות גם הן מן הכסא לרצפה
חשבתי לעצמי שזה בטח לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי, אבל לא
הצלחתי לחשוב על סיטואציה גרועה יותר מזו שנמצאתי בה. התחלתי
להתפשט על הרצפה, מקיף נעליים, נספג בתיק, נוזל בין הרגליים של
הכיסא, תפסתי יותר ויותר שטח, אבל הלכתי ונהייתי יותר ויותר
נמוך, עד שבסוף זה פסק והגעתי לנקודת שיווי משקל.  הרגשתי
כאילו אני ממש ממש קרוב להתפרק לרסיסים, אבל זה לא קרה. "רק
שלא יבוא הכלב עכשיו" חשבתי ולפתע גיליתי שהמצב יכול להיות
גרוע יותר בכל זאת, אבל גם זה לא קרה. הוא ישן בשעות האלה. כמה
מולקולות שלי כבר החלו לחלחל אל הסדקים שבין הרצפות, ואני
שאלתי את עצמי כמה זמן יקח עד שכל שאר החלקים שלי יתאדו.
החלטתי לנסות להסתדר ככה שאתפוס רק את השטח שקרוב לקירות,
ואשאיר את מרכז החדר יבש, סתם, בשביל הקוריוז. זה לא עבד, לא
נותרה בי אנרגיה. רבצתי שם, חסר אונים, ונזכרתי שהייתי חסר
אונים גם לפני שנשפכתי. יאללה כבר, להתאדות, אולי אני אתחיל את
הכל מחדש בהזדמנות. אולי לא.

בינתיים אני ככה.
מה אח"כ?

לא יודע.