[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב כהן
/
שקיעה וורודה

כשהתקשרתי לברר מתי חברת הטלפונים תגיע ענו לי שבין שמונה
בבוקר לאחת עשרה לפני הצהריים...
ביטלתי את כל התוכניות שנקבעו לאותו יום, כי אי אפשר לדחות את
זה יותר. אני לא יכולה לישון בחדר שאין בו טלפון. אני מרגישה
מנותקת. כבר בערך שלוש שנים שלא ביטלתי פגישות ועבר בערך נצח
מאז שאני זוכרת שהייתי יותר משעה לבד עם עצמי. פעם, כשהייתי
צעירה הכי אהבתי להיות לבד. אף פעם לא הבינו אותי. אבל הרגשתי
הכי שלמה עם עצמי והכי טוב שהייתי לבד, כשאני יודעת שזה
מבחירה.
ישבתי בסלון הנקי להפליא שלי והכנתי קפה. הדלקתי טלוויזיה אבל
לא היה מה לראות. התחלתי לחשוב...
אני בת 35. אני עובדת סוציאלית. נשואה עם שתי ילדים. פעם,
רציתי בכלל להיות סופרת. לכתוב סיפורים קצרים. פעם, לא חשבתי
שאני אתחתן. ובחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב שבו אני נמצאת
עכשיו.
תמיד חיכיתי להיות עצמאית. בבית ספר שלטו בי, בצבא שלטו בי...
אז איך זה שמיד אחרי הצבא נכנסתי מרצוני למסגרת של לימודים,
איך זה שהתחתנתי?
בגיל 16 כבר ידעתי איזה אימא אני אהיה... אימא שמלמדת את
הילדים שלה בבית, מוציאה אותם לטיולים, אז איך זה שממש עכשיו
הילדים שלי בבית ספר קולטים עוד הרגל רע של העולם...
עברה שעה וחברת הטלפונים עוד לא הגיעה, אבל אני כבר הגעתי למצב
של בכי. אחרי סקירה מהירה של החים שלי הגעתי למסקנה כל מה
שרציתי שיהיה לי ומי שרציתי להיות, נעלם בתוך לוח הזמנים הצפוף
שלי.
בגיל 35 אני בדיוק הבן אדם שביקרתי בהתנשאות בצעירותי. בן אדם
שהזמן היחיד שיוצא לה להיות לבד, ולחשוב על עצמה זה בזמן שהיא
מחכה לאנשים שיוסיפה לה עוד לחץ ועוד במקום היחיד שבו לו הייתה
מוקפת באנשים. עוד מכשיר חדשני שנותן לך הזדמנות לדבר עם מישהו
גם כשהוא לא לידך... מן התחמקות מלהתעמת עם היותך לבד. כבר
חשבתי על להתקשר ולהגיד להם לא להגיע אבל אז הבנתי שאם אני
אבטל לא יהיה לי תירוץ להישאר בבית ולא ללכת לעבודה. לא ללכת
לעזור לאנשים לסדר את החיים שלהם... ומה איתי? מה עם החיים
הדפוקים שלי? החיים הרגילים שלי? זאת אני שתקועה במסגרת מלאה
התחייבויות ואחריות... מי דואג לי?  עוד שעה עברה והמזוודה שלי
כבר הייתה ארוזה. בדרך החוצה מהרחוב ראיתי את המכונית של חברת
הטלפונים...  לא ידעתי לאן אני נוסעת, ולא היה אכפת לי.
אחרי סיבוב באזור שלקח בערך שעה חזרתי הביתה. על הדלת היה פתק
מחברת הטלפונים, הם היו פה...
נכנסתי הביתה ופרקתי את המזוודה. ישבתי לשתות כוס תה. אלו
החיים שלי. ואין לי ברירה אחרת אלא לאהוב אותם. אני יכולה
למצוא בהם את הדברים הטובים. להקל על העומס בעבודה ולנסוע לים,
כמו פעם.
בחגים, במקום לנסוע למשפחה אני יכולה להציע לילדים שלי טיול
בחיק הטבע. אני יכולה להודות לה' או למי שנמצא שם, למעלה, על
כך שנתן לי עבודה שבה אני עוזרת לאנשים.
אז נכון, אני חייה בשגרה. אבל זאת הדרך שבחרתי בה, וזאת הדרך
שרוב האנשים בוחרים בה.
ואני יעשה שיהיה לי טוב בדרך הזאת. גם אם זה לא מה שרציתי בגיל
16.
התקשרתי לעבודה של בעלי וביקשתי שניפגש לארוחת ערב, מזמן לא
דיברנו.
יצאתי החוצה, בדיוק לשקיעה. היא הייתה ורודה מתמיד, במיוחד
בשבילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגיע הזמן
להתחיל לשלוח
גוייבות כאות
לחברות.

השזיפה המובטלת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/03 19:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה