מריונטה זעירה ואומללה מסתכלת עלי.
דמעות זולגות מעיניה בעוד היא מאולצת
לרקוד לצלילי ההכרח, הכוח והעוצמה-שלו.
ריקוד מעוות כזה, בובת מריונטה סחוטה ופגועה.
חוטיה נקרעים מרגע לרגע, היא כורעת מטה.
אך חיוך, חיוך קטן? לא קיים בה, לא ישוב עוד לעולם.
מרקיד הבובה התפגר באנחה שמיימית.
היא עדיין חשה את מגעו הקר, את ידיו החסונות, אצבעותיו
השומניות- שליטתו.
עתה היא בוהה בי, קשה לי להבין את פשר מבטה.
האם הוא קפוא או שמא עיניה זזות תזוזה חרישית?
בתשובה לשאלתי, היא בוכה כעת-
מיימי אוקיינוס זולגים מעיניה, כה טהורים...
התקרבתי אל פניה ונחרדתי, טיפות דם זולגות מעיניה-
הן מכתימות את נשמתה.
אני מביטה בה, היא מביטה בי
וכל שביננו זו המראה, המראה שבחדרי.
עייפתי, עייפתי מתחושת התלאות של חיי.