יומן יקר,
מזל שאבא לא הרשה לי להישאר לגור עם סבתא בביאליסטוק!
אבא ואימא התחברו על הרכבת למשפחת כהן, שחזרה מביקור משפחה,
ואני הכרתי את שרי, הבת שלהם. מה שכמובן לא היה קורה אם הייתי
עם סבתא..
בהתחלה דיברנו בביישנות, זו פעם ראשונה שאני מדבר עם בחורה.
אבל כשהיא הרימה רק לשניה עיניים, והייתה לי ההזדמנות להביט
באותו גוון חום זהוב, ידעתי שאני מאוהב. רק לבחורה עדינה ורכה
באופן מחמם יכולות להיות עיניים מלאות כאלה. מאותו רגע לא
יכולתי להסיר ממנה מבט, והדבר האחרון שרציתי הוא שהשיחה שלנו
תיגמר!
אבל הרכבת עצרה..
כשירדנו לרציף ונפרדנו, הסתכלתי עליה הולכת, יד ביד עם הוריה.
הייתה לה צמה ארוכה ויפה. ראיתי אותה נעלמת ממני לאט לאט, אבל
ידעתי שאני עוד אראה אותה.
אלוהים, אני עוד אתחתן עם הנערה הזו!  

עלינו על הרכבת לביאליסטוק, לראות את סבתא ביילה. אבא כתב שהיא
חולה מאוד וכבר לא תוכל להגיע. הוא ביקש שנבוא להיות איתה
בימיה האחרונים, להיפרד. שרי ואני באים להיפרד, ולהראות לה את
חנה, הנינה שלה, הבת שלנו. כל כך יפיפיה ושקטה, היא מביאה הרבה
עונג ואושר לשרי ולי. אנחנו מתענגים כל לילה להרדים ולהאכיל
ביחד את התינוקת בת החודש, ויחד אנחנו מסתכלים עליה ישנה,
מחזיקים ידיים. הידיעה על סבתי העיבה מעט על האושר, אך איני
יכול להפסיק לחייך.
שרי נרדמה עם חנה בזרועותיה. שתיהן כל כך יפות, כשאני מסתכל
עליהן העולם נראה לי מקום כל כך טוב ורגוע.. אני נשבע שלעולם
אני לא אתן לזה לחמוק ממני. אני לעולם לא אעזוב אתכן, ואני לא
אתן לאף אחד לקחת אתכן ממני.
אני אוהב אתכן..
אני אבא!
חנה.. זה שם יפה! לא?

גירשו אותנו. למשפחה שלי היה מזל ועלינו על הרכבת. בכמה
מהשכנים, הגרמנים ירו. כל מי שנשאר בחיים היה חייב לעלות על
הרכבת ואת כולם מעבירים ליישוב יהודי חדש. הבטיחו לנו קהילה
סגורה, אוטונומיה, אבל איזה מין חיים אפשר כבר להתחיל במקום
חדש עם רק מזוודה אחת שהרשו לנו לקחת? זה לא מה שמטריד אותי.
על הרכבת חנה התחילה לבכות. שרי ואני חשבנו שהיא מפחדת וניסינו
להרגיע אותה. אמרתי לה, "חנצ'ה, אל תדאגי, יהיה בסדר. אמא ואבא
פה איתך, ואנחנו לא נעזוב אותך".. אבל מבעד לדמעות
ולהתייפחויות חנה לחשה לי, "אבא, זה לא זה.. אני רק צריכה,
ואני נורא מתביישת".
ילדה בת 12. הגרמנים גרמו לחנה שלי, רק בת 12, לבכות כי היא
מתביישת לעשות פיפי מול אנשים זרים.
אלוהים, לאן אנחנו מגיעים??

היום בבוקר, יום כיפור, התייצב מולנו הד"ר אלקס. בקול חנוק נאם
בפנינו את שחרצו עליו, עלינו, הגרמנים. עוד חייבים ללכת.
בצהרים כבר כולם היו בפאניקה אבל שקט מטריד היה ברחובות. אלה
שירדו למסתוריהם שמרו על שקט. השאר פשוט לא יכלו להוציא מילה,
אפילו לא בכי, עדיין לא. נכנסתי לחדר שלנו והסתכלתי על אישתי
מלבישה את הילדה בעצבנות. שנינו ידענו שאי אפשר להתחבא, אם
הילדה תצרח זה הסוף של כולנו, שוטר או לא שוטר.
מה לעשות? אני לא ידעתי. הייתי מיואש ושרי ראתה את זה. היא
פחדה לא פחות ממני, אבל אחזה את היד שלי והביטה עליי בהערצה.
הסתכלתי עליה במבט עצוב וראיתי את אותה צמה שזכרתי מהיום
שהכרתי אותה, קלועה באותה השקעה והוד. נשאתי תפילה בליבי,
שישמור עלינו יחד. אני כבר לא מאמין בתפילות. הדמעות והתחינות
שלי לא מנעו מהאל לקחת את הוריי, אבל אני ממשיך להתפלל.
הרמתי את הילדה והובלתי אותנו לאומשלגפלאץ. ככל שהתקרבנו החל
והתחזק הרעש, הבכי, צעקות תחנונים, אבל הרגליים שלי המשיכו.
הלב שלי כבר צנח מאחור.
עמדנו שלושתינו והסתכלנו על הקרונות שהולכים ומתמלאים,
וחיכינו, אולי יגמר המקום, אולי יוותרו למשפחות של השוטרים.
אבל הקצין ראה אותנו עומדים.
שמעתי את הפקודה: "קאפו, שים אותם על הקרון עכשיו!".  שרי
הסתכלה עליי בעיניים דומעות וחנה הושיטה לעברי ידיים.
עצמתי עיניים.
מבלי לומר מילה הורדתי את הסרט והכובע וזרקתי על הריצפה.
התיישבתי ליד שרי והחזקתי את חנה. "אנחנו נוסעים ביחד"...

אם רק היה לי האומץ...
אני מצטער, שרי, חנה...
אני מצטער.