הוא הוריד את החולצה ונכנס להתקלח. האימון הזה הרג אותו. הוא
התאמן באינטנסיביות שעתיים וחצי. אחרי שיצא מהמקלחות התלבש
והתארגן לנסוע הביתה. הנסיעה היתה רגילה לחלוטין. כשנכנס הביתה
- בום, הלם. הוא ראה את אמא שלו קצת שקופה.

היא עמדה מולו כשפתח את הדלת, והוא ראה את השולחן של הסלון ואת
'ימי חיינו' בטלוויזיה דרכה. היא היתה שקופה. אבל לא לגמרי.
נגיד, עשרים אחוז שקיפות. לא נורא, עדיין ראו אותה.

היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לרופא, שזה יעבור. ולמרות
השכנועים, היא לא הסכימה. אבא שלו היה קצת בהלם בהמשך הערב,
אבל למחרת כבר התרגל.

כשנסע לאימון בבוקר התקרב אליה כדי לתת לה נשיקה. היא היתה קצת
פחות שקופה מאתמול, נגיד, 17 אחוז שקיפות. הוא נרגע, המצב
משתפר. כשחזר מהאימון בערב היא היתה שקופה אפילו יותר מאתמול.
נגיד, 24.5 אחוז שקיפות.

אז הוא לקח אותה לרופא בערב, לא השאיר לה ברירה. הרופא אמר שזו
תופעה ידועה ושזה יעבור. אבל זה לא עבר. בכל ערב, כשחזר
מהאימון, ראה את אימו הולכת ונהיית שקופה יותר מרגע לרגע.

אחרי 17 ימים היא כבר היתה שקופה כמעט לחלוטין. נגיד, 93 אחוז
שקיפות.

כשזכה במדליית זהב באולימפיאדת תל-אביב 2012, הוא רץ לחבק את
אבא שלו. את אמא שלו לא יכל לחבק, פשוט כי לא ראה אותה.

עברו 32 שנים והוא החליט לפרוש מהספורט. להשקיע קצת בעצמו,
באישה, בתאומות שאו-טו-טו הולכות לצבא. באותו יום אמא שלו החלה
להחלים. ברגע שעברה במוחו ההחלטה היא נהייתה מעט פחות שקופה.
נגיד, 13 אחוז שקיפות. מיום ליום, ככל שהתרחק מהספורט, היא
איבדה משקיפותה. בכל יום איבדה, נגיד, 3 אחוז שקיפות.

כשהגיעה למצב בו כבר לא היתה שקופה, נראית לחלוטין נורמלית,
היא נפטרה.

אז הוא חזר להתאמן.