אני נכנסת לו לתוך הפה וחוקרת לו את החניכיים כאילו אין מחר.
הוא אומר משהו על זה שהיו לי מורים טובים ללשון. זה לא מדויק.
מה שכן היה לי זה רופא שיניים טוב שלימד אותי הכל על חניכיים,
ברמה של תואר ראשון לפחות. אחר כך הוא גם לימד אותי הכל על
גברים מוצלחים שזורקים בחורות צעירות. אני מתעלמת מהשנינה שלו
ומורידה ממנו חולצה עם ריח של ארץ אחרת וכל הזמן נשארת עם
הלשון בתוך הפה שלו. אני יורדת לצוואר, יורדת לאבי העורקים.
יורדת לו. הוא משמיע קולות כמו שמקובל להשמיע בסיטואציות כאלה.
אני חושבת עליך ואחר כך מרגישה שאני עומדת גם לרדת מהפסים (פעם
חשבתי שכמו שאפשר לרדת מהפסים אפשר גם לעלות על משבצות). "את
אגדה... אגדה..." הוא ממלמל. "אגדה זה לפסח" אני עונה. כל מה
שאני מצליחה לחשוב עליו באותו רגע זה שהידיים שלי פנויות לגמרי
ושאולי אני אסרוג לו איזה סוודר, אם הוא יהיה נחמד. אני עושה
לו גוד טיים. בולעת את כולו בתאווה. באהבה. לא אליו. אליך.
אנחנו עוברים למיטה. הסדינים שלו הם משי טהור. אנחנו מתערבבים
אחד בתוך השנייה במהלך דרמטי שלקוח מאיזה סרט עם גרבו ובאמצע
המחשבה הזו אני מחליקה מהסדינים לרצפה.
"קיבלת מכה?" הוא שואל. בטח שקיבלתי מכה. קיבלתי כמה. בפעם
הראשונה שאשפזו את אבא שלי ובפעם ההיא שהוא לא יצא מהאשפוז.
פעם ראיתי בעיתון תמונה של כלב שנשאר לחכות ליד השער של בית
החולים שבו אשפזו את הבעלים שלו. גם הוא לא יצא מזה. אני
מדליקה סיגריה. הוא מסתיר עווית. אני רוצה להתקשר אליך
ומתאפקת. עוד כשהייתי בגן אמרו לי שזה לא טוב להתאפק. אני רוצה
להתקשר אליך להגיד לך שאתה בתוך המחשבות שלי. בתוך הראש שלי.
בתוך הלב שלי. "אל תדאג, אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם".
זה מצחיק אותי באותו רגע ואחר כך אני רוצה לבכות, אבל ילדות
גדולות לא בוכות. הוא מבקש שאשאר לישון ומבטיח להיות נחמד
בבוקר. מבטיח שיהיה עיתון ליד הדלת ושהוא יכין לי קפה. אני
מנשקת אותו בהכרת תודה על ההזמנה הנדיבה (בדרך כלל אחרי האקט
הם מזמינים לי מונית) ועוצמת עיניים. המחשבה האחרונה שלי היא
עליך. אני נרדמת לתוך סיוט (משהו עם בית חולים) רק כדי לגלות
בבוקר שזה לא העיתון שאני אוהבת לקרוא ושבמקרר אין חלב. הוא גם
לא נחמד במיוחד. הוא מוריד אותי בבית הקפה השכונתי ונוסע
במהירות, אבל לא יותר מהר מהאופן שבו התעופפתי החוצה מהרכב
שלו. כמעט יצאתי תוך כדי נסיעה. אני נשבעת. עם כל הריחות של
ליל אמש אני מוותרת על מקלחת ומזמינה קפה. המלצרים נדהמים
לראות אותי בשעה כל כך מוקדמת. המלצרית שלי ישנה תוך כדי הגשה.
"בוקר טוב" היא מחייכת אליי חיוך עייף ואני נדהמת מהקביעה
המשונה הזו. אחרי אספרסו קצר אני מתעוררת ומתקשרת אליך. זקוקה
לשמוע את הקול שלך. עכשיו. עכשיו! אתה מגיע והנבואה של המלצרית
מגשימה את עצמה. "איך היה"? אתה שואל. פעם עצרו אותי במכס
ושאלו אותי מה יש לי בתוך התיק הגדול והמלבני. "קומפקט דיסק"
עניתי. החרימו לי אותו רק בגלל שאני לא יודעת לשקר. גם הפעם
אני לא משקרת. "התנשקתי איתו וחשבתי עליך" אני שומעת את עצמי
אומרת. אתה מחייך. אני מסתכלת על השפתיים היפות שלך, וחושבת
לעצמי: "הגיע הזמן לעשות תואר שני".