לפעמים אני יושבת וחושבת לעצמי איך היה אם הכל היה אחרת.
איפה הייתי, מה הייתי, מה הייתי חושבת ואם בכלל הייתי חושבת.
החיים כלכך עצומים ואני, גרגר אחד קטן בתוך עולם אחד ענק.
מה זה משנה אם ל י היו חיים אחרים?
כנראה שזה משנה. כנראה שלכל אחד יש איזשהו כיוון, איזושהי מטרה
למלא פה, אחרת אין שום סיבה לקיום.
ואולי אין באמת שום סיבה לקיום, אבל אנחנו מחפשים. בעיקר אלה
שסבלו או סובלים. כנראה שאנחנו כלכך קטנים לעומת העולם, שאנחנו
חייבים להצדיק את כל הסבל הזה.
הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, שאולי אני פה כדי לכפר על עוונות
שעשיתי בגילגול הקודם, ואז אני חושבת שאני פה להתפתח ולהגיע
לשלמות, או ברגעים ממש קשים, אני חושבת שכאן זה הגהינום שכולם
מדברים עליו,
הם לא יודעים מה זה גהינום. הם חושבים שזה "בעולם הבא", או
"מקביל לגן עדן". אז, כן, אולי זה עולמות מקבילים, אבל הם
מקבילים באותו זמן של הווה. אולי קיים כרגע גן עדן, אבל כל מי
שקיים בעולם הזה, קיים בגהינום?
הרי ההברקה הכי גדולה של סבל, היא לתת מעט טוב, או אולי לחלק
המון טוב, ואז להביא המון רע (או שאולי זה קורה בסדר הפוך).
אין דבר יותר מבריק מזה.
לקחת המון ולתת קצת,
לתת ולקחת.
זה כמו עינוי סיני שנותן לך לרצות. כל הזמן רק לרצות.
כמה פעמים אנחנו חושבים לעצמנו "מחר יהיה יותר טוב", או : "אם
אני אתאמץ עוד קצת לצאת מן הבור".
כאילו קיבלנו חיים "במתנה" כמו שאומרים, ומישהו שם למעלה השתיל
לנו קמצוץ של כאב...שנסבול...רק שנסבול.

אבל, ככה אני חושבת רק כשממש ממש רע. ויש הרבה רע.
אני רחוקה מלפתור את תעלומת העולם ובספק אם היא אי פעם תפתר.
אבל אני לא יכולה שלא לתהות על הקיום שלי פה.